ב29 בנובמבר 1947, הצביעה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על התוכנית לחלוקת ארץ ישראל.
ההחלטה התקבלה בתמיכתם של 33 מדינות, 13 מדינות התנגדו ו10 נמנעו.
"הוועדה לענייני ארץ ישראל" גבתה במהלך התקופה שקדמה להחלטה עדויות בארץ ומחוצה לה.
היא המליצה על ביום המנדט הבריטי בארץ ישראל, על חלוקת הארץ לשתי מדינות- ערבית ויהודית,
ועל הפיכת ירושלים לעיר בשליטה בינלאומית.
למרות שההחלטה הותירה בידי המדינה היהודית, המיועדת לקום, חלק קטן משטחה של ארץ ישראל, הסכימו ההסתדרות הציונית ומוסדות היישוב לקבל את התוכנית שכן הייתה בה הכרה בזכות העם היהודי להקמת מדינה ולא רק ל"בית לאומי".
הערבים הצהירו על התנגדותם לתוכנית ואף איימו בהתנגדות אלימה.
החלטת העצרת התקבלה ביישוב היהודי בשמחה רבה, המונים יצאו לרחובות ופתחו בריקודים.
לעומת זאת לחלק לא קטן ביישוב היהודי היה ברור כי הקמת המדינה תמומש רק לאחר מאבק צבאי ומדיני קשה שכן מדינות ערב וערביי ארץ ישראל סירבו לקבל את ההחלטה והתנגדו נחרצות לכינון המדינה היהודית.
למחרת קבלת ההחלטה פתחו הערבים באירועים אלימים שסימנו את תחילתה של מלחמת העצמאות (1947-1949).
המתח בבתי הכלא המנדטוריים בהם שהו אסירים ערבים, יהודים ואסירי המחתרות, ההגנה הא"צל ולח"י, גבר.
בכלא עכו ניכרה תכונה בקרב האסירים הערבים. היה חשש כבד שהם מתכוננים לתקוף את האסירים היהודים.
מתי שמואלביץ, אסיר, חבר מחתרת לח"י, מספר שהוא וחבריו קיוו שלא תפרוץ התקפה.
הייתה להם תוכנית בריחה דרך מנהרה אותה חפרו במשך שישה שבועות. המנהרה הובילה לחללים תת קרקעיים (היום "אולמות האבירים") שמתחת לתאם ומשם אל החופש.
תקוותו נכזבה. בשעה ארבע אחר הצהריים החלה ההתקפה של האסירים הערביים. בית הסהר הפך לגיהינום. כעבור שעתיים השוטרים הברייטים השתלטו על המצב, פרצו לחצר ונעלו את האסירים בתאים.
כדי למתן את המתח הועברו לאחר מספר ימים חלק מהאסירים היהודיים לכלא המרכזי בירושלים והשאירו מאחור מנהרה וחלום בריחה שנגוז*.
*מתי שמואלביץ,"בימים אדומים-זכרונות איש לח"י", תל אביב התשל"ח, ע"מ 309-313.
ההחלטה התקבלה בתמיכתם של 33 מדינות, 13 מדינות התנגדו ו10 נמנעו.
 |
| מפת החלטת החלוקה, מתוך אתר הכנסת |
"הוועדה לענייני ארץ ישראל" גבתה במהלך התקופה שקדמה להחלטה עדויות בארץ ומחוצה לה.
היא המליצה על ביום המנדט הבריטי בארץ ישראל, על חלוקת הארץ לשתי מדינות- ערבית ויהודית,
ועל הפיכת ירושלים לעיר בשליטה בינלאומית.
למרות שההחלטה הותירה בידי המדינה היהודית, המיועדת לקום, חלק קטן משטחה של ארץ ישראל, הסכימו ההסתדרות הציונית ומוסדות היישוב לקבל את התוכנית שכן הייתה בה הכרה בזכות העם היהודי להקמת מדינה ולא רק ל"בית לאומי".
הערבים הצהירו על התנגדותם לתוכנית ואף איימו בהתנגדות אלימה.
החלטת העצרת התקבלה ביישוב היהודי בשמחה רבה, המונים יצאו לרחובות ופתחו בריקודים.
לעומת זאת לחלק לא קטן ביישוב היהודי היה ברור כי הקמת המדינה תמומש רק לאחר מאבק צבאי ומדיני קשה שכן מדינות ערב וערביי ארץ ישראל סירבו לקבל את ההחלטה והתנגדו נחרצות לכינון המדינה היהודית.
למחרת קבלת ההחלטה פתחו הערבים באירועים אלימים שסימנו את תחילתה של מלחמת העצמאות (1947-1949).
רישומו של האירוע ההיסטורי ניכר לא רק בכותרת אלא גם בכתבה עצמה:
"תעמוד שעה היסטורית זו לזיכרון דורות...ההכרעה נפלה. תמרוני אויבינו לא הויעלו...אומות העולם החליטו לתקן את העוול של שנות אלפיים. הלב עדיין אינו מכיל את משמעותו המלאה של דבר בשורה גדול זה.הראש סובב סחרחר...חלום הדורות של העם מתגשם. האגדה הייתה למציאות. החלום-לנס. אך העם עצמו נתבע להלביש את הנס צורה ודמות...הפיכת הרשיון לעובדה על כתפי העם מוטלת. לא רק ליישוב אלא לכל העם ניתנה הסמכות ההיסטורית. ציון במשפט תפדה- ומשפט העמים ניתן לציון!"המתח בבתי הכלא המנדטוריים בהם שהו אסירים ערבים, יהודים ואסירי המחתרות, ההגנה הא"צל ולח"י, גבר.
בכלא עכו ניכרה תכונה בקרב האסירים הערבים. היה חשש כבד שהם מתכוננים לתקוף את האסירים היהודים.
מתי שמואלביץ, אסיר, חבר מחתרת לח"י, מספר שהוא וחבריו קיוו שלא תפרוץ התקפה.
הייתה להם תוכנית בריחה דרך מנהרה אותה חפרו במשך שישה שבועות. המנהרה הובילה לחללים תת קרקעיים (היום "אולמות האבירים") שמתחת לתאם ומשם אל החופש.
תקוותו נכזבה. בשעה ארבע אחר הצהריים החלה ההתקפה של האסירים הערביים. בית הסהר הפך לגיהינום. כעבור שעתיים השוטרים הברייטים השתלטו על המצב, פרצו לחצר ונעלו את האסירים בתאים.
כדי למתן את המתח הועברו לאחר מספר ימים חלק מהאסירים היהודיים לכלא המרכזי בירושלים והשאירו מאחור מנהרה וחלום בריחה שנגוז*.
*מתי שמואלביץ,"בימים אדומים-זכרונות איש לח"י", תל אביב התשל"ח, ע"מ 309-313.
