יום רביעי, 16 בינואר 2013

הטושה (קטטה) הגדולה

בינואר 1947 פרצה בבית הסוהר קטטה בין האסירים היהודים לאסירים הערבים. הקטטה כונתה הטושה הגדולה ונמשכה יומיים.

לסיפור הטושה ישנן גרסאות שונות, שכן יש עדויות של צדדים שונים- עדות מצד האסירים היהודים, מצד האסירים הערבים ומצדם של הסוהרים והשוטרים הבריטים. אנו מביאים בבלוג זה את הגרסה הנתמכת על פי רוב העדויות.

הקטטה לא פרצה יש מאין. בחודשים שקדמו לאירוע הורגשה מתיחות בין האסירים הערבים, שהיוו רוב מספרי בכלא, לאסירים היהודים שהיו במיעוט. חיי האסירים היהודים והערבים היו מעורבים: הם שכנו חדר לצד חדר ללא הפרדת אגפים ונפגשו תדיר בחצר הטיולים ובעבודה. המתיחות גברה על רקע מאבק בתוך הכלא על עמדות מפתח המקנות לבעליהן זכויות יתר, כמו למשל אפשרות להסתובב בכלא בצורה יותר חופשית, וכן על רקע המתיחות הכללית מחוץ לכותלי הכלא שהלכה וגברה בתקופה זו.
כחלק מהמאבק הציגו האסירים היהודים בפני מנהל הכלא מספר דרישות ובראשן עבודה נפרדת ומינוי מנהלי עבודה יהודים שיקבלו דרגות וזכויות בדומה לערבים. המנהל הסכים לקבל חלק מהדרישות, כפי שכותב דניאל כ"ץ[1] להוריו בראשית ינואר 1947:

"... מאז הצלחת המלחמה שלנו, יש לנו מסגריה יהודית, נגריה יהודית, חייטיה יהודית, דפוס יהודי, סנדלריה יהודית, מטפלי חולים יהודים, אחראים למקלחת יהודים, מכבסה יהודית, מטבח יהודי ומאפיה יהודית... לכל מקום אחראי יהודי משלו (...) הכל הוכן על ידנו בעצמנו (...) והכל אושר על ידי ההנהלה (...) ושכנינו בני דודינו היקרים, שנפגעו באופן קשה מהשינויים האלו, גורמים קשיים להפחידנו...".

הערבים לא נותרו אדישים למצב החדש, הכריזו חרם על היהודים ופנו אף הם למנהל הכלא בדרישות שונות, בין היתר ביקשו ממנו ב-16 לדצמבר 1946 שהיהודים ינקו בעצמם את הפרוזדור הגובל בתאיהם ולא כפי שהיה עד לאותו זמן, ששפוטים ערבים ניקו את הפרוזדור כולו.[2]
עם הזמן, הגיעו שמועות אל האסירים היהודים, כי הערבים מתכננים "דבר מה". הם פנו לחבריהם בחוץ בבקשה שיעבירו להם אמצעי לחימה. בתגובה נשלחו להם אמפולות עם אמוניה שיוצרות רעש רב בזמן ההתפוצצות. בנוסף ערכו האסירים הכנות בחדרים עצמם, כמו פירוק רהיטים על מנת שישמשו ככלי נשק בעת הצורך.
לבסוף התממשו החששות וב-27 לחודש ינואר, פרצה המהומה בכלא. הכול החל כאשר אחד האסירים היהודים ביקש מהשומר האחראי לפתוח לו את דלת הפרוזדור כדי שיוכל לגשת לרופא. השומר סירב והחל ויכוח בין השניים. בו בזמן הופיע אסיר ערבי והחל לקלל את היהודי ומכאן לתגרת ידיים הדרך הייתה קצרה. השמועה פשטה במהירות הבזק. היהודים שהיו בחצר החלו לפרוץ פנימה, כדי להגן על הנתקף אולם הם נתקלו בגל של אסירים ערבים נע במסדרון אל עבר החדרים היהודים, כאשר הם מנופפים במקלות וצועקים.
הקטטה התנהלה בשלושה מקומות בו זמנית: בבית החולים, בחצר ובמסדרון.
הקטטה במסדרון נמשכה עד ליום המחרת עת פיזרו הבריטים את הנִצִים בעזרת רימוני עשן. מרבית הנפגעים נפגעו מהרימונים הללו ובסך הכול נפצעו במהלך הקטטה שוטרים בריטים, אסירים יהודים ואסירים ערבים ומנהל הכלא רסל נפצע קשה. ההרוג היחיד במהלך הקטטה היה החובש המסור של הכלא אברהם בחנה שווילי. אברהם עלה לארץ מגרוזיה ועם עלותו ארצה נתקבל לעבודה כחובש בבית-הכלא המרכזי בירושלים שבו עבד עד ליום הירצחו. אברהם היה בעל אופי שקט ונוח, וטיפל באסירים הזקוקים לעזרתו בכל מאודו [3].

ביום הירצחו הגיע אברהם לכלא כהרגלו מדי יום מזה שנים רבות. אסירים יהודים הזהירו אותו לבל ילך למרפאה שם "שלטו" כבר הערבים, אבל אברהם סמך על יחסיו הטובים עם כל האסירים ועל הבטחת מנהל הכלא, כי יערוב לשלומו. כשהגיע לאזור ה"מוסטשפה" התנפלו עליו כמה אסירים ערבים, ולמרות מאמציהם של אסירים ערבים אחרים לגונן עליו, הצליחו להכותו עד מוות.
המרפאה המשוחזרת שבה נרצח החובש אברהם בחנה שוולי
בקטע עיתון שנמצא בארכיון המוזיאון מתאריך ה- 28 בינואר, יום למחרת פרוץ הקטטה, מתואר סיפור הירצחו כך: 


"ד"ר טליל, רופא בית הסוהר, שבא לחדר האוכל לטפל בפצועי אתמול לווה כמנהגו על ידי החובש אברהם אוחנה (בחנה) שווילי. הוא נתן לחובש הוראות כיצד לטפל בפצוע זה או אחר. כשיצא ד"ר טליל בשעה 11:00 בבוקר את פתח בית החולים, פרצו אסירים ערבים שחבטו על ראש החובש בכלי החבלה שבידיהם. החובש נשאר מוטל גוסס במקום בו הוכה, עד בוא מכוניות משוריינות של המשטרה שהעבירוהו לבית החולים הממשלתי."



אברהם, בן 40 בהרצחו,  הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שעל הר הזיתים בירושלים. השאיר אחריו אישה בהיריון, ובן [4].
ת"ז של אברהם בחנה שוולי

בעקבות הטושה קיימו הבריטים ועדת חקירה פנימית והחליטו כעונש להעביר 12 מחברי המחתרות, ארבעה מכל ארגון, לכלא עכו[5]. בין האסירים שהועברו היה ג'וני (גדעון פלאי), לוחם הפלמ"ח שהנהיג את האסירים היהודים במאבק. כמו כן הוחלט להפריד את הכלא לשני אגפים, האגף הצפוני הפך לאגף יהודי והאגף הדרומי לאגף ערבי, והמצב נשאר כך עד סגירת בית הכלא בסיום תקופת המנדט.





[1] ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות ירושלים, דניאל כ"ץ, מכתבים מהכלא המרכזי ירושלים.
[2] ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות ירושלים.
[3] מתוך: יזכור – פרשיות חייהם ומותם של הקורבנות בדרך להקמת מדינת ישראל, 1860- 29/11/47, 1993
[4] מתוך: פרשיות חייהם ומותם של הנופלים בדרך להקמת מדינת ישראל - ולמענה : משנת תר"ך ועד ט"ז בכסלו תש"ח 1860-29.11.1947 / ישראל. משרד הבטחון. היחידה להנצחת החיל ; תשנ"ב 1992
[5] ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות ירושלים- מתוך עדות של שרגא דירקטור- אסיר בזמן הטושה- אוקטובר 2011.


תגובה 1:

  1. מאוד אוהבת היסטוריה ! אני בהחלט חושבת שמסקרן וחשוב לדעת את האירועים הקשים ואפילו הטרגים ביותר שליוו את ההעם היהודי לאורך השנים. אך גם איך אנשים פשוטים היו חיים בלי כל הטכנולוגיה והמערכות שיש לכל אחד ואחת בימינו !

    השבמחק

:)