יום שני, 29 בנובמבר 2010

כ"ט בנובמבר

ב29 בנובמבר 1947, הצביעה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על התוכנית לחלוקת ארץ ישראל.
ההחלטה התקבלה בתמיכתם של 33 מדינות, 13 מדינות התנגדו ו10 נמנעו.


מפת החלטת החלוקה, מתוך אתר הכנסת

"הוועדה לענייני ארץ ישראל" גבתה במהלך התקופה שקדמה להחלטה עדויות בארץ ומחוצה לה.
היא המליצה על ביום המנדט הבריטי בארץ ישראל, על חלוקת הארץ לשתי מדינות- ערבית ויהודית,
ועל הפיכת ירושלים לעיר בשליטה בינלאומית.

למרות שההחלטה הותירה בידי המדינה היהודית, המיועדת לקום, חלק קטן משטחה של ארץ ישראל, הסכימו ההסתדרות הציונית ומוסדות היישוב לקבל את התוכנית שכן הייתה בה הכרה בזכות העם היהודי להקמת מדינה ולא רק ל"בית לאומי".
 הערבים הצהירו על התנגדותם לתוכנית ואף איימו בהתנגדות אלימה.

החלטת העצרת התקבלה ביישוב היהודי בשמחה רבה, המונים יצאו לרחובות ופתחו בריקודים.
לעומת זאת לחלק לא קטן ביישוב היהודי היה ברור כי הקמת המדינה תמומש רק לאחר מאבק צבאי ומדיני קשה שכן מדינות ערב וערביי ארץ ישראל סירבו לקבל את ההחלטה והתנגדו נחרצות לכינון המדינה היהודית.
למחרת קבלת ההחלטה פתחו הערבים באירועים אלימים שסימנו את תחילתה של מלחמת העצמאות (1947-1949).

רישומו של האירוע ההיסטורי ניכר לא רק בכותרת אלא גם בכתבה עצמה:
"תעמוד שעה היסטורית זו לזיכרון דורות...ההכרעה נפלה. תמרוני אויבינו לא הויעלו...אומות העולם החליטו לתקן את העוול של שנות אלפיים. הלב עדיין אינו מכיל את משמעותו המלאה של דבר בשורה גדול זה.הראש סובב סחרחר...חלום הדורות של העם מתגשם. האגדה הייתה למציאות. החלום-לנס. אך העם עצמו נתבע להלביש את הנס צורה ודמות...הפיכת הרשיון לעובדה על כתפי העם מוטלת. לא רק ליישוב אלא לכל העם ניתנה הסמכות ההיסטורית. ציון במשפט תפדה- ומשפט העמים ניתן לציון!"

המתח בבתי הכלא המנדטוריים בהם שהו אסירים ערבים, יהודים ואסירי המחתרות, ההגנה הא"צל ולח"י, גבר.
בכלא עכו ניכרה תכונה בקרב האסירים הערבים. היה חשש כבד שהם מתכוננים לתקוף את האסירים היהודים.
מתי שמואלביץ, אסיר, חבר מחתרת לח"י, מספר שהוא וחבריו קיוו שלא תפרוץ התקפה.
הייתה להם תוכנית בריחה דרך מנהרה אותה חפרו במשך שישה שבועות. המנהרה הובילה לחללים תת קרקעיים (היום "אולמות האבירים") שמתחת לתאם ומשם אל החופש.
תקוותו נכזבה. בשעה ארבע אחר הצהריים החלה ההתקפה של האסירים הערביים. בית הסהר הפך לגיהינום. כעבור שעתיים השוטרים הברייטים השתלטו על המצב, פרצו לחצר ונעלו את האסירים בתאים.
כדי למתן את המתח הועברו לאחר מספר ימים חלק מהאסירים היהודיים לכלא המרכזי בירושלים והשאירו מאחור מנהרה וחלום בריחה שנגוז*.


*מתי שמואלביץ,"בימים אדומים-זכרונות איש לח"י", תל אביב התשל"ח, ע"מ 309-313.  


יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

חג החנוכה

חג האורים קרב ובא,
ואיתו כמובן מגיעה גם חופשה,
אז בין הדלקת הנרות
משחק בסביבון או אכילת סופגניות,
אנו מזמינים אתכם לבקר במוזיאון
ללמוד, ליהנות, לחוות
ולקבל המון.

המוזיאון פתוח בימים א'-ה' בין השעות 9:00- 17:00
סיורים מודרכים משולבים בקטעי משחק יערכו בשעות: 12:00, 14:00
סיור באנגלית ייערך בשעה 13:00.
נשמח לראותכם.

חנוכיה זו הוכנה  ע"י מאיר פלד(רוזנפלד) ז"ל, לוחם אצ"ל, בבית המעצר בלטרון אליו הגיע ב6 בינואר 1947.
מאיר ישב גם בבית הסוהר המרכזי בירושלים בתא מס' 32.   

יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

"ילדי רעננה"

פרדס שטוף שמש, במרכזו עומד בית קטן, נטוש.
בבית מרוכזת קבוצת נערים ונערות, חברי לח"י, המקיימים בהסתר אימון בנשק.
הבריטים מקיפים את הבית. הנערים מנסים להימלט, הם פורצים בריצה מהירה אל עבר הפרדס.
לפתע נפתחת עליהם אש.


מקרה זה אירע ב 12 בנובמבר 1947 בפרדסים סמוך לרעננה. קבוצה של תשעה לוחמי לח"י צעירים, נערים ונערות, קיימו קורס נשק בבית נטוש. "הייתי במחלקת הגיוס ושמעתי הרבה על הפעולות של אנשי לח"י" מספרת רבקה אליאב, שהייתה חלק מקבוצת הצעירים ואז היא בת 16 בלבד. "כל הזמן שמעתי על פעולות חשובות המבוצעות על ידי לוחמי המחתרת וביקשתי להצטרף. הובטח לי לצאת לקורס ללמוד נשק".  ההבטחה מומשה והקורס יצא לפועל.

בבית הנטוש היו שלושה חדרים, בחדר הצפוני ביותר נחפר בור- שישמש כסליק למקרה הצורך. אך חשוב יותר, בחדר הזה היה חלון גדול עם סורג עץ, כאשר בשעת חרום הסורג יוצא ממקומו והחלון משמש למילוט.

הכול התחיל כמתוכנן, הקבוצה הגיעה לבית והחלה את הקורס. "היינו מאוד נרגשים ומאוד מאושרים כשהחזקנו את הנשק. לנשק הייתה משמעות גדולה, סוף סוף זכינו לראות אותו ולהחזיק בו". משחזרת רבקה.

היום השני, היה אמור להתחיל ולהסתיים כרגיל, אך לפתע הכול השתנה.

בסביבות השעה 11 לקראת הצהריים נשמעה קריאתו של אחד הנערים. "אחד מאיתנו צפה לראות אם באים כלניות, כך קראנו אז לאנגלים, לפתע הוא השמיע צעקה - גויים, כלניות" מספרת רבקה. זו לא הייתה אזעקת שווא, הבית אכן היה מוקף על ידי כוחות בריטיים. "כששמענו את הקריאה הזאת שאנחנו מוקפים יגאל המדריך פקד עלינו לפנות לחדר בו היה החלון הפרוץ וסורג העץ. עמדנו בשורה חזיתית עם הנשקים וחיכינו. "הייתה שהות שיכלנו לזרוק את הנשק ולכסות אותו, אבל איפה הגאווה של לוחמים. לא מתקבל על הדעת שלוחמי מחתרת כמונו יתנהגו כפחדנים, יחביאו נשק ולא ילחמו על חייהם".

אל הדלת נשלחה 'חמדה' הטבחית היא פתחה אותה כמעה, כאשר מעברה השני עומד סמל בריטי בידו אקדח. הסמל החוויר למראה הנערים האוחזים בנשק חם.  ואז התחילו יריות. "אני לא יודעת מי ירה קודם" מודה רבקה, אבל מיד לאחר שהתחילו היריות לוחמי הלח"י קיבלו הוראה לקפוץ. דרך החלון הפרוץ זינקו הצעירים לפרדס והחלו במנוסה. "יגאל ואריאל (שלום מחרובסקי) היו הראשונים שנפלו, חשבתי שצריך לשכב, בתמימותי לא הבנתי כי יגאל המדריך ואריאל כבר אינם בין החיים".

רבקה נשכבה על אדמת הפרדס והבריטיים חשבו שגם היא נפגעה. מן היריות נהרגו גם, 'אורה' (יהודית מגורי כהן), 'רות' (לאה גינצלר), 'חמדה' הטבחית (שרה בלסקי). אברהם חמלבסקי, נפצע קשה.

בתום הירי, החלו הבריטים בפינוי הגופות. רבקה נעמדה על רגליה אל מול השוטרים ההמומים.

בתחילת הקורס הם היו תשעה, לאחר אותו הרצח נותרו בחיים ארבעה. כל הארבעה נתפסו והועברו למעצר. הגברים, אברהם חילבסקי, יוסף שלם, יוסף זליצ'בסקי, אשר היו פצועים הועברו לבית החולים הממשלתי שבמגרש הרוסים בירושלים בו שהו בחדר מיוחד תחת משמר כבד. רבקה הועברה לבית המעצר בית לחם.

במהלך המשפט הנידונים כפרו בזכותו של בית הדין לדון באירוע . מיד כאשר החל השופט לקרוא את כתב האשמה החלו הארבע לשיר שירים בעוצמה רבה ולכן כדי להמשיך במשפט הם הוצאו מהאולם.
על כולם נגזר מאסר עולם אותו החלו לרצות הגברים בבית הכלא המרכזי בירושלים ורבקה שהתה בבית לחם. מבתי כלא אלו הועברו ארבעתם בראשית 1948 למחנה בעתלית ממנו שוחררו עם הקמת המדינה.


למידע נוסף
בנאי י', חיילים אלמונים, תל – אביב, 1989.
בן תור נ', ספר תולדות לוחמי חירות ישראל, ד', ירושלים, 2010.
עדותה של רבקה אליאב -בארכיון מוזיאון אסירי המחתרות.
עדותו של אברהם חמלבסקי – בארכיון מוזיאון אסירי המחתרות.

קטעי עיתונים אודות המקרה ומידע נוסף מצויים בארכיון המוזיאון.



הבית