יום שלישי, 29 בינואר 2013

ט"ו בשבט והבחירות לקונגרס הציוני


הבחירות לכנסת ה-19 של מדינת ישראל זה עתה הסתיימו, והשנה התרחשו הבחירות בסמיכות מעניינת לט"ו בשבט שאותו חגגנו בשבת האחרונה, ומה הקשר ביניהם?
ט"ו בשבט, בנוסף להיותו ראש השנה לאילן וחג הנטיעות, הוכרז גם כיום ההולדת של כנסת ישראל. הכנסת הראשונה התכנסה בט"ו בשבט תש"ט - 14 בפברואר 1949, ומאז נקבע ט"ו בשבט כיום הולדתה של הכנסת!
ובחזרה בזמן: הרבה לפני קום המדינה התקיימו בחירות לקונגרס בית הנבחרים של ההסתדרות הציונית. מעין "בית מחוקקים" בו משתתפים נציגים נבחרים מהקהילות היהודיות הציוניות במדינות העולם.
צירי הקונגרס נבחרו מקהילות יהודיות בכל העולם ומהיישוב היהודי בארץ ישראל. ההצבעה הייתה נערכת על פי מפתח של מפלגות וארגונים שונים.
הרשאים לבחור ולהיבחר היו חברי ההסתדרות הציונית. החברות בהסתדרות הציונית הייתה פתוחה בפני כל יהודי בן 18 ומעלה שהסכים עם מטרותיה ורכש את "השקל הציוני" – מס החברות השנתי.  מי שרכש את השקל, קנה את הזכות לבחור וגם להיבחר לקונגרס הציוני. לפי מספר השקלים שנמכרו בכל מדינה נקבע מספר הצירים שהייתה זכאית לשגר לקונגרס. המתפקדים ברחבי העולם בחרו מדי שנתיים בכמה מאות צירים לקונגרס. שיטת הבחירות לקונגרס הייתה אזורית-יחסית, כשכל מדינה הייתה אזור בחירה. לפי החוקה הציונית נקבע, כי הבחירות תהיינה ישירות וחשאיות.

ביומנו של מיכאל אשבל, אחד מאסירי האצ"ל בכלא המרכזי בירושלים, מצאנו תיאור של יום בחירות לקונגרס הציוני הכ"ב שנערכו בתוך כותלי בית הכלא.
הקונגרס הכ"ב שהתכנס בבזל בשנת 1946 היה ראשון הקונגרסים לאחר מלחמת העולם השנייה, ועמד בסימן השואה.  העצב היה גדול, משתתפים רבים בקונגרס המתארים את העדרם של החברים מפולין ומזרח אירופה שאותם פגשו בקונגרס הקודם , שנקטע עם פרוץ המלחמה ורובם הגדול נרצחו בשואה.
אל קונגרס זה חזרה התנועה הרוויזיוניסטית לאחר שפרשה מההסתדרות הציונית באפריל 1935 והקימה את ההסתדרות הציונית החדשה ב- 25  באפריל 1935.

מיכאל אשבל

התיאור כפי שמופיע ביומנו:

28.10.46
היום נערכות בחירות לקונגרס הכ"ב. מתנצחות 15 רשימות, מפריחים סיסמאות, מגדפים ומשחירים פני מתנגדים, כרגיל בבחירות. והכל כדי להיות מיוצגים בקונגרס הציוני, להחליט החלטות ולחזור באפס מעשה הביתה. האם אפשר לקוות שהקונגרס הציוני יחליט על הקמת ממשלה עברית  במחתרת? בוודאי שלא. לא למעשים נוצרו יהודים אלה. רק דברי פטפוט ישמעו מעל במת כינוס זה ותו  לא.
גם בבית הסוהר עומדות להתקיים בחירות. אנו מחכים לבוא הקלפי אלינו...
הבחירות לא התקיימו מסיבה בלתי ידועה לנו. הקלפי לא הגיעה אלינו.

29.10.46
בשעה 15:00 הופיע הרב י.גולדמן עם הקלפי...הבחירות היו "דמוקרטיות": כל אחד ניגש לשולחן, לקח איזה פתק שרצה ומסרו לרב, אלא שבמרחק כמה מטרים מהשולחן עמדנו כולנו ויכולנו לראות בעד מי כל אחד מצביע.
גם אצלנו התנהלה מערכת "הסברה" לפני הבחירות. כך "עמלו" אנשי ה"שמאל" בניסיון להשפיע על הגנבים שיצביעו לפי הוראותיהם. אנחנו לא עסקנו בתעמולה מתוך זה שאין לנו קשר עם כל תנועה פוליטית וכל אחד מאיתנו חופשי לבחור כרצונו."


[אשבל מיכאל, עלי בריקדות – יומן הכלא של מיכאל אשבל, יוסף נדבה (עורך), תל-אביב 1976, עמ' 110-111]


הקונגרס ממשיך להתקיים מאז היווסדו בבזל בשנת 1897 ועד היום.

יום רביעי, 16 בינואר 2013

הטושה (קטטה) הגדולה

בינואר 1947 פרצה בבית הסוהר קטטה בין האסירים היהודים לאסירים הערבים. הקטטה כונתה הטושה הגדולה ונמשכה יומיים.

לסיפור הטושה ישנן גרסאות שונות, שכן יש עדויות של צדדים שונים- עדות מצד האסירים היהודים, מצד האסירים הערבים ומצדם של הסוהרים והשוטרים הבריטים. אנו מביאים בבלוג זה את הגרסה הנתמכת על פי רוב העדויות.

הקטטה לא פרצה יש מאין. בחודשים שקדמו לאירוע הורגשה מתיחות בין האסירים הערבים, שהיוו רוב מספרי בכלא, לאסירים היהודים שהיו במיעוט. חיי האסירים היהודים והערבים היו מעורבים: הם שכנו חדר לצד חדר ללא הפרדת אגפים ונפגשו תדיר בחצר הטיולים ובעבודה. המתיחות גברה על רקע מאבק בתוך הכלא על עמדות מפתח המקנות לבעליהן זכויות יתר, כמו למשל אפשרות להסתובב בכלא בצורה יותר חופשית, וכן על רקע המתיחות הכללית מחוץ לכותלי הכלא שהלכה וגברה בתקופה זו.
כחלק מהמאבק הציגו האסירים היהודים בפני מנהל הכלא מספר דרישות ובראשן עבודה נפרדת ומינוי מנהלי עבודה יהודים שיקבלו דרגות וזכויות בדומה לערבים. המנהל הסכים לקבל חלק מהדרישות, כפי שכותב דניאל כ"ץ[1] להוריו בראשית ינואר 1947:

"... מאז הצלחת המלחמה שלנו, יש לנו מסגריה יהודית, נגריה יהודית, חייטיה יהודית, דפוס יהודי, סנדלריה יהודית, מטפלי חולים יהודים, אחראים למקלחת יהודים, מכבסה יהודית, מטבח יהודי ומאפיה יהודית... לכל מקום אחראי יהודי משלו (...) הכל הוכן על ידנו בעצמנו (...) והכל אושר על ידי ההנהלה (...) ושכנינו בני דודינו היקרים, שנפגעו באופן קשה מהשינויים האלו, גורמים קשיים להפחידנו...".

הערבים לא נותרו אדישים למצב החדש, הכריזו חרם על היהודים ופנו אף הם למנהל הכלא בדרישות שונות, בין היתר ביקשו ממנו ב-16 לדצמבר 1946 שהיהודים ינקו בעצמם את הפרוזדור הגובל בתאיהם ולא כפי שהיה עד לאותו זמן, ששפוטים ערבים ניקו את הפרוזדור כולו.[2]
עם הזמן, הגיעו שמועות אל האסירים היהודים, כי הערבים מתכננים "דבר מה". הם פנו לחבריהם בחוץ בבקשה שיעבירו להם אמצעי לחימה. בתגובה נשלחו להם אמפולות עם אמוניה שיוצרות רעש רב בזמן ההתפוצצות. בנוסף ערכו האסירים הכנות בחדרים עצמם, כמו פירוק רהיטים על מנת שישמשו ככלי נשק בעת הצורך.
לבסוף התממשו החששות וב-27 לחודש ינואר, פרצה המהומה בכלא. הכול החל כאשר אחד האסירים היהודים ביקש מהשומר האחראי לפתוח לו את דלת הפרוזדור כדי שיוכל לגשת לרופא. השומר סירב והחל ויכוח בין השניים. בו בזמן הופיע אסיר ערבי והחל לקלל את היהודי ומכאן לתגרת ידיים הדרך הייתה קצרה. השמועה פשטה במהירות הבזק. היהודים שהיו בחצר החלו לפרוץ פנימה, כדי להגן על הנתקף אולם הם נתקלו בגל של אסירים ערבים נע במסדרון אל עבר החדרים היהודים, כאשר הם מנופפים במקלות וצועקים.
הקטטה התנהלה בשלושה מקומות בו זמנית: בבית החולים, בחצר ובמסדרון.
הקטטה במסדרון נמשכה עד ליום המחרת עת פיזרו הבריטים את הנִצִים בעזרת רימוני עשן. מרבית הנפגעים נפגעו מהרימונים הללו ובסך הכול נפצעו במהלך הקטטה שוטרים בריטים, אסירים יהודים ואסירים ערבים ומנהל הכלא רסל נפצע קשה. ההרוג היחיד במהלך הקטטה היה החובש המסור של הכלא אברהם בחנה שווילי. אברהם עלה לארץ מגרוזיה ועם עלותו ארצה נתקבל לעבודה כחובש בבית-הכלא המרכזי בירושלים שבו עבד עד ליום הירצחו. אברהם היה בעל אופי שקט ונוח, וטיפל באסירים הזקוקים לעזרתו בכל מאודו [3].

ביום הירצחו הגיע אברהם לכלא כהרגלו מדי יום מזה שנים רבות. אסירים יהודים הזהירו אותו לבל ילך למרפאה שם "שלטו" כבר הערבים, אבל אברהם סמך על יחסיו הטובים עם כל האסירים ועל הבטחת מנהל הכלא, כי יערוב לשלומו. כשהגיע לאזור ה"מוסטשפה" התנפלו עליו כמה אסירים ערבים, ולמרות מאמציהם של אסירים ערבים אחרים לגונן עליו, הצליחו להכותו עד מוות.
המרפאה המשוחזרת שבה נרצח החובש אברהם בחנה שוולי
בקטע עיתון שנמצא בארכיון המוזיאון מתאריך ה- 28 בינואר, יום למחרת פרוץ הקטטה, מתואר סיפור הירצחו כך: 


"ד"ר טליל, רופא בית הסוהר, שבא לחדר האוכל לטפל בפצועי אתמול לווה כמנהגו על ידי החובש אברהם אוחנה (בחנה) שווילי. הוא נתן לחובש הוראות כיצד לטפל בפצוע זה או אחר. כשיצא ד"ר טליל בשעה 11:00 בבוקר את פתח בית החולים, פרצו אסירים ערבים שחבטו על ראש החובש בכלי החבלה שבידיהם. החובש נשאר מוטל גוסס במקום בו הוכה, עד בוא מכוניות משוריינות של המשטרה שהעבירוהו לבית החולים הממשלתי."



אברהם, בן 40 בהרצחו,  הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שעל הר הזיתים בירושלים. השאיר אחריו אישה בהיריון, ובן [4].
ת"ז של אברהם בחנה שוולי

בעקבות הטושה קיימו הבריטים ועדת חקירה פנימית והחליטו כעונש להעביר 12 מחברי המחתרות, ארבעה מכל ארגון, לכלא עכו[5]. בין האסירים שהועברו היה ג'וני (גדעון פלאי), לוחם הפלמ"ח שהנהיג את האסירים היהודים במאבק. כמו כן הוחלט להפריד את הכלא לשני אגפים, האגף הצפוני הפך לאגף יהודי והאגף הדרומי לאגף ערבי, והמצב נשאר כך עד סגירת בית הכלא בסיום תקופת המנדט.





[1] ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות ירושלים, דניאל כ"ץ, מכתבים מהכלא המרכזי ירושלים.
[2] ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות ירושלים.
[3] מתוך: יזכור – פרשיות חייהם ומותם של הקורבנות בדרך להקמת מדינת ישראל, 1860- 29/11/47, 1993
[4] מתוך: פרשיות חייהם ומותם של הנופלים בדרך להקמת מדינת ישראל - ולמענה : משנת תר"ך ועד ט"ז בכסלו תש"ח 1860-29.11.1947 / ישראל. משרד הבטחון. היחידה להנצחת החיל ; תשנ"ב 1992
[5] ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות ירושלים- מתוך עדות של שרגא דירקטור- אסיר בזמן הטושה- אוקטובר 2011.


יום ראשון, 13 בינואר 2013

אוצרות מן העבר- אחרון

ועכשיו לפתרון החידה-
התמונה שפורסמה בבלוג הקודם היא ככל הנראה של הפצצות מצריות על תל אביב. האזור המשוער הוא אזור התחנה המרכזית.

ותודה לעופר בורד, שולה וידריך ועמי זהבי, בעזרה בפתרון.

יום רביעי, 2 בינואר 2013

אוצרות מן העבר – והפעם: מאבק ומלחמה

תיקון טעות והבהרה

בבלוג שפורסם אתמול, נפלה טעות ביחס לתמונה הקשורה בשיירת נבי דניאל. השיירה עזבה את גוש עציון ב-27 במרץ 1948 ונחסמה על ידי הערבים ליד נבי דניאל בשעות הצהרים. הקרב נמשך עד לאחר הצהרים של היום שלמחרת (28 במרץ 1948). לאחר בקשות רבות של אנשי הפיקוד בירושלים, הבריטים הגיעו למקום וניהלו משא ומתן עם הכוחות הלוחמים - הערבים והיהודים. בעקבות הסכם שהושג במקום, הבריטים פינו את לוחמי ההגנה לירושלים העברית ללא נשקם. (לוחמי ההגנה זרקו לבור מים שהיה צמוד לבית בו התבצרו, נוקרים וחלקים פנימיים של הנשקים בטרם העבירו אותם לבריטים. הבריטים העבירו את הנשקים הללו לערבים.)
באלבומו של תומס הנרי גודווין מופיעים צילומים שצולמו במצלמה פרטית (שלו או של אחד מחבריו) וגם צילומים של צלמים מקצועיים. תמונות אילו נמכרו לקהל הרחב כגלויות, לדוגמה מלון קינג דיויד שפורסם בבלוג: "אתרים בירושלים המנדטורית"  וגם כצילומי אירועים שניתן היה לרכוש אותם בחנויות הצלמים – כדוגמת הצילום הקשור בשיירת נבי דניאל. ההנחה שלנו היא שהצילומים המופיעים באלבומו של גודווין, משקפים אירועים ומקומות בהם היה נוכח, או מעורב בפועל.
צילום הלוחמים הערבים הקשור בשיירת נבי דניאל, משקף לדעתנו את השלב בו הבריטים מתערבים באירוע. אנו מבססים הנחה זו על העובדה שהלוחמים הערבים והקהל הנראים בצילום, מביטים קדימה ברגע של המתנה. גם הנשק של הלוחמים המצויים על המשאית המופנה כלפי מעלה מצביע על אתנחתא ולא על מצב של קרב.
תודה לכל המתקנים.

בבלוגים הקודמים חשפנו בפניכם תמונות שונות מאלבומו של תומס הנרי גודווין, תמונות של חיי היום יום שלו ושלת חבריו ותמונות אתרים ומבנים בירושלים המנדטורית.
הפעם יש באמתחתנו תמונות של שלושה אירועי מאבק ומלחמה, ואחד מהם הוא בגדר תעלומה.

      1.

בתמונה זו ניתן לראות את תוצאתו של פיצוץ מלון המלך דוד שהתרחש ב- 22 ביוני 1946. כחלק ממאבקה של תנועת המרי העברי. תמונה זו לא צולמה על ידי תומס הנרי גודווין אלא היא גלויה שנמכרה באותה התקופה. בגבה של תמונה זו נמצאת חותמת הצלמנייה .
מעניין שתמונה זו נמצאה באלבומו של גודווין אף שהוא כלל לא היה בארץ בזמן הפיצוץ. ככל הנראה עובדה זו מעידה על חשיבות האירוע בעיניו של גודווין שבחר לרכוש אותה ולהניח אותה באלבומו.

     2.

בתמונה זו רואים את יציאתה של שיירת נבי דניאל, שיצאה בט"ז באדר ב' תש"ח, 27 במרץ 1948, מירושלים לעזרת גוש עציון הנצור, במטרה להעביר אספקת מזון וציוד וכן כוח אדם. בשובה לירושלים הותקפה השיירה מהמארב ובקרב נפלו 14 לוחמים וכ-40 נפצעו.

במקביל לקרב, ניסו אנשי הפיקוד בירושלים ללא הרף לשכנע את הבריטים לצאת לחילוץ אנשי השיירה. מפקדי הצבא הבריטי דחו את הפניות להתערב בטענה שהדרך ממוקשת ושאין הם אחראים לגורל השיירה. למחרת אחר הצהרים הגיעה משלחת הצבא הבריטי ממשטרת בית לחם והבריטים הכריזו על הפסקת אש ועל כניעת הלוחמים היהודים. נשקם הועבר  על ידי הבריטים לערבים

תמונה זו צולמה לפני יציאת השיירה מירושלים, וגם בגבה של תמונה זו נמצאה חותמת המסגירה כי התמונה נרכשה ולא צולמה על ידי גודווין.


התמונה הבאה טומנת בחובה חידה. שמה של התמונה בכתב ידו של גודווין הוא "תל אביב- פיצוץ" או "תל אביב –הפצצה".
ככל הנראה הפיצוץ אירע בימי מלחמת העצמאות, אך איננו יודעים באיזה אירוע מדובר, היכן או מתי בדיוק התרחש ומהם הפרטים הקשורים בו.
תמונה זו צולמה במצלמה אישית, היא אינה נושאת חותמת כל שהיא בגבה.

      3.

כאן נבקש את עזרתכם: האם ידוע לכם מהו האירוע...?
נשמח אם תשלחו כל מידע לגבי התמונה לכתובת המוזיאון:  hamachtarot_jerusalem@mod.gov.il