יום רביעי, 13 באפריל 2011

פעילות המוזיאון בפסח

בחול המועד פסח בימים רביעי וחמישי 20-21 באפריל 2011 המוזיאון יהיה פתוח בין השעות 9:00-17:00.

סיורים מודרכים בשילוב קטעי משחק יצאו בכל שעה בין 11:00-16:00.
במקביל יערכו סדנות יצירה לילדים.
במלאות 80 שנה להקמת האצ"ל עורכים מרכז מורשת מנחם בגין ומוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים סיורים בימים רביעי וחמישי בשעות 11:00, 13:00, 15:00 בעקבות פעולות האצ"ל במגרש הרוסים.
למידע נוסף: 

כולכם מוזמנים

"חג החרות" בכלא המרכזי ירושלים


בימים אלה עסוק עם ישראל בהכנות לפסח ולליל הסדר המתקרב. אחד הכינויים של החג הוא "חג החרות" על שום שיצאו בני ישראל משיעבוד מצרים לחרות ועצמאות. החג מסמל גם את בא האביב ותקופת השנה המתחדשת. אך לא תמיד ולא כולם זכו לשבת בבתיהם באופן חופשי ובשמחה עם בני משפחותיהם בזמן קריאת ה"הגדה".
 סמוך לליל הסדר של שנת תש"ז (אפריל 1947), היו בכלא המרכזי הבריטי בירושלים עשרות אסירים מהמחתרות "ההגנה" האצ"ל ולח"י. מאחורי סורג ובריח ונטולי חרות, הם נאלצו לערוך את ההכנות לקראת החג – חג החרות. האסירים מעידים כי מכל החגים החג הקשה ביותר, אך גם המעניין ביותר במרכזיה היה חג הפסח: "קשה להסביר למי שלא ישב בבית הסוהר מה פה נקרא בדיקת חמץ או הכנת החדר לפסח. מאחר והיינו יושבים על מחצלות של סמרטוטים שספגו במשך כל השנה פירורי אוכל, בעיקר לחם, כל מאמץ שנעשה לנער אותם מפירורים אלה לא בטוח שהצלחנו במשימה זו. אבל השתדלנו לאסוף עד כמה שאפשר".[1]
חג הפסח נחשב "חג רשמי" בעיני הבריטים, כלומר חג הכלול בתנ"ך, ולכן הותר לאסירים היהודים לשומרו ולקיימו.[2] אך לא את כל צרכי החג קיבלו האסירים בקלות. בעיקר הייתה בעיה לקבל כמות מצרכים מספקת. בפסח הראשון שנערך על ידי ועד הקהילה של עיריית ירושלים העבירו לאסירים בין שאר המצרכים גם יין ל"ארבע כוסות". כמובן שהכנסת יין לכלא ושתייתו היו אסורים באיסור גמור. כאן נחלץ "אבי האסירים", הרב אריה לוין לעזרתם ובזכות הסבריו הבין מנהל בית הסוהר שלילה זה, ליל הסדר, לא ניתן לערוך אותו כמו שצריך ללא יין, אבל הגביל את הכמות ודרש מהאסירים לשמור שאף אחד לא יישתכר...[3]

גורם נוסף לשמחה בחג הוא הביקורים. בכל חג "רשמי" היו האסירים רשאים לקבל ביקור, ולקראתו גברה התרגשותם. הם היו מצחצחים את נעליהם, מתקלחים ומתגלחים לקראת קרוביהם.[4]
 
ברכת חג חרות שמח שלחה עדינה ליאור אסירת לח"י בכלא הנשים בבית לחם בין 6.1946 - 1945

בליל הסדר תש"ז (1947) ישבו בתא הנידונים למוות שבכלא חמישה נידונים: דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומשה ברזני. הם לא הורשו להצטרף לסדר המרכזי שנערך בתא אחר ולכן הגיע לתאם הרב יעקב גולדמן (רב בתי הסוהר מטעם הועד הלאומי לכנסת ישראל") וערך איתם את הסדר[5].
עיתון "הארץ" דיווח על כך:
"שני סדרים" נערכו בבית הסהר המרכזי בירושלים. האחד בתא הנידונים למוות בו ערך את הסדר הרב גולדמן לדב גרונר, דב רוזנבאום [יחיאל דרזנר], מרדכי אלקושי, אליעזר קשאני, ומשה ברזאני [ברזני]. את ה"סדר" השני ערך הרב הלפרן לכל האסירים היהודים שהורשו להתאסף לשם כך באולם מיוחד. בחג  התפלל הרב אריה לוין עם האסירים ושהה איתם זמן ממושך"[6].
עבור חמשת הנידונים היה זה ליל הסדר האחרון לחייהם, ממנו לא זכו לצאת לחרות. פחות משבועיים לאחר מכן, הועברו ארבעת הנידונים (ללא משה ברזני) בחשאי מכלא ירושלים אל כלא עכו. ביום כ"ו בניסן תש"ז16באפריל 1947 החל מהשעה 4 בבוקר, הועלו הארבעה לגרדום, ללא התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם. כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "התקווה" בפיו. כששמעו אסירי הכלא האחרים מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו אל שירת ההמנון בקול.

שבוע לאחר הוצאתם להורג, ביום ב' באייר, 21 באפריל, חיבקו משה ברזני ומאיר פיינשטיין אחד את השני כשרימון בין לבותיהם ועלו בסערה השמיימה. היה זה שעות ספורות לפני מועד הוצאתם להורג.


 












כרוז ההגנה לחבריה שבכלא. ניסן תש"ז, מרץ-אפריל 1947.




[1] עדותו של האסיר יחזקאל אלטמן, ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים.
[2] "אסיר ושמו ג'וני", קובץ מכתבים, פרסום פנימי, מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים
[3] אלטמן, ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים
[4] מיכאל אשבל, עלי בריקדות: יומן הכלא של מיכאל אשבל, תל-אביב 1976, עמ' 34
[5] ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים
[6] הארץ, 6 באפריל 1947,מתוך לקט שפורסם שם 6 באפריל 1994