יום חמישי, 27 ביוני 2013

מוזיאון אסירי המחתרות מארח את טקס יום הזיכרון הממלכתי לזאב ז'בוטינסקי

בכ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940 נפטר זאב ז'בוטינסקי והוא בן 60 בלבד. היה זה בעת ביקורו במחנה קיץ של בית"ר באזור ניו יורק. רק הוא עצמו ידע על מחלה בלבו. מותו הפתאומי השפיע על תומכיו ומתנגדיו ביישוב ומחוצה לו.

ז'בוטינסקי נקבר בבית העלמין ניו מונטיפיורי בלונג איילנד.
בקשתו האחרונה הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל בפקודת הממשלה העברית. ב-15 במרץ 1964 הורה ראש הממשלה לוי אשכול להעלות את עצמות ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה למנוחת עולם בארץ ישראל. כיום קבורים בני הזוג בחלקת משפחת ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים, בסמוך אל קברו של הרצל.

בשנת 2005 קבעה הכנסת בחוק את "יום ז'בוטינסקי" לציון זכרו ופועלו, ושמו הרשמי הוא:
חוק ז'בוטינסקי (ציון זכרו ופועלו) התשס"ה - 2005.

יום ז'בוטינסקי חל מדי שנה בכ"ט בתמוז – התאריך העברי של פטירתו. מטרת החוק מצוינת בסעיף הראשון שלו: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".

החוק גם מפרט את אופן ההנצחה: יום זה מצוין במחנות צה"ל השונים בלימוד חזונו ופועלו הציוני, ובכנסת – המקדישה לכך דיון מיוחד. בנוסף מתקיים טקס זיכרון ממלכתי בקבר ז'בוטינסקי בירושלים, וכן כנס לזכרו שבו דנים בנושאים מעולם הציונות ברוח חזונו של זאב ז'בוטינסקי.[1]

השנה מתקיים כנס זה במוזיאון שלנו, מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים, לציון 73 שנים למותו של זאב ז'בוטינסקי.
הכנס, בחסות משרד ראש הממשלה, יהיה בסימן 70 שנה למרד גטו ורשה – חניכי בית"ר בגבורה ובתקומה.
לא סתם נבחר המוזיאון כמקום מארח של הכנס. לז'בוטינסקי קשר ישיר לבית הכלא המרכזי בירושלים שבו שוכן כיום המוזיאון:
עם פרוץ מאורעות תר"פ הנהיג זאב ז'בוטינסקי את הגנת הרובע היהודי בירושלים. הוא ו-19 חברים נוספים נתפסו ונשפטו על מעורבותם בכוח ההגנה. היו אלה אסירי המחתרות הראשונים שישבו כאן בבית הכלא המרכזי בירושלים שכונה אז  ה"מוֹסקוֹבִּיה". ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך אך בפועל ריצה שלושה חודשי מאסר, מהם ישב שבוע ימים בירושלים ולאחר מכן הועבר לעכו משם שוחרר.  

מותו השפיע כאמור על יהודים רבים וביניהם כמובן אסירי המחתרות, בעיקר חברי האצ"ל, בית"ר וברית הבריונים. אחת מהן הייתה חברת האצ"ל רחל חבשוש אוהבת עמי – בין האסירות הבודדות שקיבלו את בשורת מותו של ז'בוטינסקי בהיותן בבית הכלא.

רחל נתפסה ביוני  1939 בדרכה לבצע פעולה בכניסה לבית הסוהר המרכזי בירושלים. בידיה החזיקה סל מלא חומר נפץ שנועד לפגוע בבני משפחות האסירים הערבים שישבו בבית הסוהר. רחל נשפטה ונגזר עליה מאסר עולם.
היא הייתה היהודייה הראשונה בבית הכלא לנשים בבית לחם, ובתחילה גם היחידה לצידן של האסירות הערביות.
במהלך שהותה בבית הכלא ניהלה רחל יומן אישי שבו פירטה את כל קורותיה ותחושותיה. לאחר מותה של רחל בשנת 2011 הועבר היומן למוזיאון אסירי המחתרות בירושלים באדיבות בתה עליזה מלצר, ונמצאו בו עמודים המתארים את יום מותו של ז'בוטינסקי מנקודת מבטה של רחל.

קטע מתוך יומנה[2]


מה אוכל לספר אני, היחידה כאן בבית הסוהר, המתאבלת בין אלפי מתאבלים על נשיאנו הגדול על הנביא זאב? תקצר ידי מלעשות זאת גם לא יועילו הדמעות שהזלתי – זה שהלך לא ישוב עוד. הלך הרועה והשאיר עדר שעומד נדהם לבדו במערכה. הלך אותו "איש הברזל" ולא יראה יותר בתקומת ישראל. נלקח מאיתנו נביא שאת לבו הקריב בעד העם והמולדת. אותו לביא לא ישאג עוד יותר ומי ימלא את מקומו?
לבי, לבי, עליך נשיאי! מי יתן מותי אני תחתיך?
נשבר ליבי ואין בי יותר כח לשאת אסון זה שבא כחטף באמצע חלומותינו:
 תחיית הבית הלאומי כשאתה הנשיא נואם כאן בירושלים וכולנו כורעים ברך לפניך הנביא.
ועכשיו? אללַי לי! מת הנשיא ואיתו נקברה הנבואה הישראלית. ועוד מי יודע מה יהיה הלאה כשעטרת ראשינו נלקחה מאיתנו. מיתר נקרע מהכינור ומי יתקנהו?
ובלילה לבדי עם צבא מחשבות שאול, ישבתי ליד חלוני כשנחשול כביר של יגונים גאה בלבי, נשאתי את ידי אל פי כדי להחניק את הזעקה המתפרצת מתוך גרוני. והצעקה הייתה אולי כלפי י-ה מדוע? מדוע הוא נלקח?
אין איש אשר ישמע לצעקתי, רק ההרים הכוכבים והחשכה.
תנצב"ה
רחל אוהבת עמי – מחזיקה זר, נבחרה לייצג את לוחמות האצ"ל
בהגיע ארונותיהם של זאב ז'בוטנסקי ורעייתו לשדה התעופה לוד

שנים לאחר מכן, בהלוויתה של רחל, ספדה לה אחותה:
"אחותי רחל, זאב ז'בוטינסקי כונה האסיר הראשון ביהודה עת ישב בכלא עכו, ואת קנית, בזכות, את התואר האסירה הראשונה ביהודה"[3].

אתם מוזמנים להשתתף באירוע פרטים בהזמנה המצורפת.





[1] הערכים "זאב ז'בוטינסקי" ו"יום זאב ז'בוטינסקי" בויקיפדיה.
[2] ארכיון המוזיאון
[3] ארכיון המוזיאון

יום ראשון, 16 ביוני 2013

על חריטות ואנשים בבית הסוהר

"אדם שלא טעם טעם ישיבה בכלא, אינו יודע להעריך כהלכה את החופש"... 
שורות אלה נכתבו על ידי אב"א אחימאיר (1962-1897) בעת שישב כאסיר בבית הכלא המרכזי בירושלים בשנת 1933.

אחימאיר נולד ברוסיה הלבנה בפלך מינסק (כיום בלארוס).
ב-1912 הגיע לארץ-ישראל ולמד בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. בשובו לבית הוריו לחופשת הקיץ ב-1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא נאלץ להישאר שם.
ב-1924 סיים את לימודיו לתואר דוקטור לפילוסופיה, ובאותה שנה חזר ועלה לארץ-ישראל.

בתחילה היה איש "הפועל הצעיר" אך לאט חלה אצלו תפנית אידיאולוגית-פוליטית שבסופה הצטרף לתנועת ז'בוטינסקי והיה לאחד ממנהיגיה של התנועה הרוויזיוניסטית, ומאישי הרוח החשובים שלה.

בשנת 1930 הקים את ארגון המחתרת "ברית הבריונים" (ברית ציונים מהפכניים), הנושא את שם הבריונים והקנאים שנלחמו ברומאים בתקופת בית שני.

"ברית הבריונים" יזמה פעולות הפגנתיות נגד הבריטים. ביוזמתו היא הייתה גם הראשונה לפעול נגד הנאצים, וארגנה חרם נגד סחורות גרמניות. במאי 1933 הורידו פעיליה (משה סבוראי וחיים דבירי)[1] את דגלי צלבי הקרס מתורני הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו.

אחימאיר נאסר כמה פעמים אך המפורסם שבמאסרים החל באוגוסט 1933 אז נתפס ונחקר בהשתייכות לאגודה בלתי ליגאלית, ולאחר מכן צורף כנאשם השלישי (לצד אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט) החשוד בהסתה לרצח  ארלוזרוב ובארגונו.

כעבור עשרה חודשי מאסר זיכה בית המשפט את אחימאיר מכל אשמה של קשר לרצח ארלוזרוב אך עקב התנגדות המשטרה לא שוחרר. בתגובה פתח אחימאיר בשביתת רעב בת ארבעה ימים ובעקבותיה הועבר מירושלים לכלא עכו לתקופה קצרה. ביוני 1934 נפתח משפטו באשמת שייכות לארגון בלתי חוקי (ברית הבריונים), וביולי אותה שנה נגזר דינו ל- 21 חודשי מאסר ובתוספת עבודת פרך.


בפסק דינו מציין השופט:
אין ספק, אב"א אחימאיר, אתה המנהיג של כל תנועה זו והראית כשרון רב בהנהגתה. אני מביע צערי על שאין אתה מקדיש את כישרונותיך הטובים למעשים שהיו יכולים להביא תועלת לארצך"... [2]

במהלך שהותו בבית הסוהר כתב הקדשה ביומנו של השוטר שמחה חינקיס חבר ההגנה שבמהלך מאורעות תרפ"ט, תוך כדי הגנה על בתי יהודים בתל אביב, הרג ערבים ועל כך נידון למוות - הראשון בתקופת המנדט (בסופו של דבר הומתק עונשו). בהקדשה מפאר אחימאיר את פועלו של חינקיס ואף שם אותו בשורה אחת עם טרומפלדור ושרה אהרונסון. 


גודל הפנקס המקורי 6X8 ס"מ


כיתוב: הרבולוציונית תל חי אב"א אחימאיר פורים תרפ"ב הסוהר המרכזי חדר 19 ירושלים

אב"א אחימאיר ישב בתא מספר 19 בכלא בירושלים והותיר חריטה של שמו על אדן החלון הקיימת עד היום במוזיאון. שימו לב למנורה מעל שמו –סמלהּ של תנועת בית"ר.

            אדן החלון בתא 19, מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים, צילום: יעל פרידמן

לבסוף הומתק עונשו ל-18 חודשי מאסר והוא השתחרר ב-4 אוגוסט  1935 מהכלא בירושלים.
זמן קצר לפני כן כתב:
מהיום- עוד חודשיים, וגם אני חופשי. כאותו שחיין שעבר את רובו של נהר לרוחבו ומתקרב אל החוף ההוא. והחוף ההוא כבר קרוב, אבל העייפות מרובה[3].
הקטע לקוח מספרו "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'", שהוא יומנו של אחימאיר שנרשם בעיפרון
בתקופת מאסרו בבית הסוהר המרכזי בירושלים בין השנים  1935-1933.

ספר זה התפרסם כבר ב-1947 וככל הידוע לנו היה בידיו של עולה הגרדום מאיר פיינשטיין בזמן משפטו. הספר הוקדש לו כנראה על ידי שני אחיו, בנימין וצבי, וחברתו רחל.

לאחר שחרורו מבית הסוהר פרש מפעילות ציבורית, התמסר לכתיבה בעיתונים והפך לחבר מערכת האנציקלופדיה העברית.




[1] השניים ישבו  גם הם בבית הכלא המרכזי בירושלים.
[2] יוסי אחימאיר (עורך), אבא אחימאיר והציונות המהפכנית, תל אביב 2012.
[3] אב"א אחימאיר, רפורטז'ה של בחור "ישיבה", תל אביב תשמ"ד , ע"מ 116.

יום שלישי, 4 ביוני 2013

על האישה שעשתה היסטוריה בבית הכלא...טובה סבוראי

         נסיכה במחתרת            
לזכרה
מלוחמות לח"י הראשונות. בביתה הסתתר ונורה למוות מפקד הלח"י אברהם שטרן "יאיר"



שיח משפחה וחברים, בליווי קטעי סרטים

יום שני, ט' תמוז תשע"ג, 17.6.13 , בשעה 19:00
בבית מורשת אצ"ג- רח' יפו 34 ירושלים

בהשתתפות:

גאולה כהן, יעל בן-דב, פרופ' אריה אלדד, עזרא יכין, אליעזר בן-עמי, החוקר זאב גולן, אדלינה קליין, בילהה מס-אשרוב, פלג לוי

הבנות: סמדר סבוראי, חרות תמרי והנכדים
מנחה: חיה ברנס
כיבוד קל
השתתפות 20 ש"ח
לפרטים: בית מורשת אצ"ג
azagg@walla.co.il   02-6231532