יום רביעי, 19 בפברואר 2014

יחזקאל אלטמן- לוחם אצ"ל ראשון בצל גרדום

הטרור הערבי שהופעל כנגד היהודים בתקופת המרד הערבי (1939-1936), כלל רצח ללא הבחנה של אזרחים חפים מפשע ובהם נשים וילדים, פגיעה בתחבורה, שוד והשחתת רכוש.
הפורעים פעלו מתוך האוכלוסייה הערבית האזרחית ובחסותה. ניסיון לפגוע בהם ישירות היה מאוד קשה והוא היה כרוך בפועל בפגיעה בחפים מפשע.
הישוב עמד בפני דילמה נוקבת: מהי התגובה הנכונה? האם לנקוט במדיניות של הבלגה, שפירושה הגנה עצמית ו התאפקות, או לצאת לפעילות יזומה להגיב ולנקום באוכלוסייה האזרחית הערבית?

בחודש דצמבר 1937 פגעו הערבים בתחבורה היהודית הנוסעת בכביש ירושלים- תל אביב. ביום ה-27 בדצמבר של אותה השנה, יצא יחזקאל אלטמן, נוטר וחבר פלוגת העבודה של בית"ר שהתיישבה  בנחלת יצחק (על הכביש בין ירושלים לאבו גוש)[1] , לפעולת נקם פרטית. הוא ארב ליד אבו גוש לתחבורה הערבית הנוסעת על הכביש לירושלים וירה לעבר אוטובוס ומספר כלי רכב נוספים. מהיריות נהרג ילד ערבי. למחרת כשנודע לו שהמשטרה מחפשת אותו הסגיר אלטמן עצמו למשטרה.

בחקירתו טען שירה בתגובה לירי שנורה לעברו. בית הדין לא קיבל את גרסתו וגזר עליו בפברואר 1938 עונש מוות. יחזקאל קיבל את גזר הדין בשלוות נפש, איפוק ואומץ שהפליאו את חבר השופטים. הוא הובא לבית הסוהר המרכזי בירושלים, אך בשל צפיפות בתאי הנדונים למוות נלקח לתאי הצינוק. שם חיכה למועד תלייתו לבוש בבגדים אדומים. גם בזמן זה, מסופר עליו כי שמר על שלוות נפש ואורך רוח, דבר שגרם להערכה רבה כלפיו מאת יושבי בית הכלא, ערבים ויהודים כאחד.
יחזקאל אלטמן בבית הסוהר

בזמן שהותו בצינוק, כמה ימים לפני התלייה, ביקש יחזקאל לקבל ספר תנ"ך לתאו. בקשתו נענתה, והתנ"ך הגיע לידיו. לאחר שעיין בספר רצה להניחו, אך לא ראה בצינוק אף מקום ראוי להניח בו את הספר הקדוש, שכן הרצפה מטונפת ועליה עומד ה"קרדל" (דלי השופכין). הוא פנה לסוהר וביקש ממנו שרפרף, או כיסא שעליו יוכל להניח את הספר, הסוהר סירב, ויחזקאל בייאושו החליט לקרוע רצועת בד קטנה מהבורש (המחצלת) שעליו ישן, ולהכין ממנה מעין ערסל קטן לתנ"ך שאותו יתלה על תקרת הצינוק. באמצע הלילה נכנס בבהילות סוהר לצינוק והעיר אותו בבהלה בטענה שהוא מבקש להתאבד בתלייה. יחזקאל השיב, שהסוהר טועה, והזכיר לו  ש"לא אני, אלא אתם, מבקשים לתלות אותי".,הסוהר תלש את הבד ועזב את התא.    
ברגע זה החליט יחזקאל לוותר על הספר שהיה למעשה הקשר היחיד בינו לבין אלוהיו ובינו לבין עולמו "אם לא ניתן לי לשמור על כבודו וקדושתו של ספר הספרים, אני מוותר עליו..."  והחזירו לידי הסוהר.
בורש בתא הצינוק

כמה ימים לפני התלייה נודע ליחזקאל כי זכה בחנינה, ועונש המוות הומתק למאסר עולם, לבסוף שוחרר לאחר כ-6 שנים לרגל יום הולדת המלך.
כעבור שלושים שנה, חזר יחזקאל לכלא שהפך ל"היכל הגבורה". הוא כבר לא זכר באיזה תא צינוק ישב, עד שראה שבצינוק מספר 7 עדיין תלויה מהתקרה פיסת בד שנשארה במקום מאז ישיבתו בו. 

בזמן שהותו בחדר מס' 23 חרט ,יחזקאל, על רצפת החדר את החריטה הבאה :

החריטה מחדר 23









__________________________________
[1] כיום שכונת המגורים בפרויקט עין חמד.

יום שני, 10 בפברואר 2014

חריטה בצל הגרדום

יעקב קוטיק היה חבר באצ"ל ונתפס בליל 20 באוגוסט 1938 לאחר שניסה להעביר מזוודת נשק ממשרד הסתדרות העובדים הלאומית בתל אביב. שוטרים לבושים בבגדים אזרחיים שהיו במקום, עצרו אותו ומצאו במזוודתו שלושה אקדחים, 405 כדורים מסוגים שונים ועוד חומרי נפץ. לאחר כחודש ימים הובא יעקב לבית הדין הצבאי ובמשפטו הכחיש את כל ההאשמות המיוחסות לו, אך לבסוף נידון למוות בתלייה. בשלב זה במשפט קטע קוטיק את אב בית-הדין וקרא לעברו:  "תחיי מדינת היהודים - משני עברי הירדן!"  ושר את שירת "התקווה".
הוא הועבר לתא הנידונים למוות שבבית-הסוהר המרכזי בירושלים,  וישב בו חמישה ימים, ואז נמסר לו כי עונשו הומתק למאסר עולם. מאחורי הדברים עמד מברק ששלח זאב ז'בוטינסקי אל שר המושבות דאז – מקדונלד, ובו דרש חנינה ליעקב קוטיק.
חמש שנים ישב קוטיק בבית-הסוהר, וב-20 בפברואר 1943 קיבל חנינה ושוחרר.
בזמן שהותו בבית הסוהר, בחדר מספר 23 , חרט יעקב כיתוב על הרצפה.
החריטה מחדר 23
חריטתו, הקיימת עד היום במוזיאון, מציגה באופן ברור את דמותו, את ערכיו ואת שעבר עליו. תחילה כתב יעקב את שמו, כשחבל התלייה מפריד בין שמו הפרטי לשם משפחתו. מתחת  צייר את סמל תנועת בית"ר- מנורת שבעת הקנים, הוסיף את הכיתוב: "משפט צבאי מתליה למאסר עולם" וחתם בתאריך ח' תשרי תרצ"ט – זהו היום בו נידון לעונש התלייה. יעקב בחר לסיים את החריטה בציור של ידיים כבולות, היכולות לסמל באופן פשוט את ישיבתו בכלא, אך גם, באופן עמוק יותר, את ידיו הכבולות מלעזור לחבריו במחתרת הממשיכים בחוץ את המאבק להקמת המדינה.
אפשרות נוספת היא ששני התיאורים החרוטים - חבל התלייה והידיים הכבולות - הם ביטוי חזותי לכיתוב במרכז החריטה – "מתליה למאסר עולם", והם תוחמים את החריטה כולה.