מגרש הרוסים, 1944. 12 בחודש ספטמבר.
בבוקר אותו היום, יוצא אדם לטיול. הוא לבוש בבגדים אזרחיים ולעיניו משקפי שמש שחורות. אך לא מפני השמש מגינות עליו אותן משקפיים, ואף אותם בגדים.
שמו תומאס וילקין (Thomas Wilkin) או כפי שכונה - וילקינס.
וילקין היה מנהל המחלקה היהודית בבולשת הבריטית (C.I.D) , נתון לפיקודו של ג'פרי מורטון - מפקד מחלקת החקירות של הבולשת בתל אביב.
וודאי שואלים אתם איזו סיבה הייתה לבריטי זה, ועוד במעמדו הרם, להסתיר עצמו בציבור? ויותר מזאת, להסתובב עם ידו בכיסו האוחזת באקדח טעון?
וילקין עמד בראש הצוות שמצא בפברואר 1942 את יאיר שטרן, מפקד הלח"י, בביתם של טובה ומשה סבוראי . בפעולה זו נרצח יאיר על ידי מורטון. הפעולה נחשבה להישג בריטי חשוב. וילקין עלה בדרגה, קיבל חופשת מולדת ותעודת שבח.
אך לא רק כבוד נפל בחלקו של וילקין לאחר הרצח, אלא גם פחד גדול. בשל החשש שחברי לח"י יתנקשו בו, העתיק מיקומו לירושלים וירד למחתרת.
פחדו לא היה לשווא,חברי לח"י אכן החליטו כי וילקין חייב למות. הם חיפשו אחריו רבות עד שגילו כי הוא מסתתר בירושלים במתחם כנסייתי סגור ועובד במטה הבולשת במגרש הרוסים, אזור הביטחון הבריטי המרכזי, שהיה ידוע בכינויי ''בווינגרד''[1]. לאחר שאותר תוכננה ההתנקשות. נבחר המקום לביצוע: רחוב סנט פול (כיום רחוב שבטי ישראל), סמוך לכנסיית סנט פול.
 |
| המתחם הכנסייתי (הכנסייה הרומנית) בה התחבא וילקין, כפי שהיא נראית כיום. |
מקום ההתנקשות חייב זהירות רבה בגלל הקרבה ל''בווינגרד'' ולבית הסוהר המרכזי (כיום מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים), שהיווה חלק מאותו מתחם, ועל גגו עמדו תדיר שוטרים בריטיים חמושים.
הפעולה הייתה חייבת להיות קצרה, מהירה ונועזת.
צוות הפעולה כלל זוג מתנקשים, יעקב בנאי (''מזל'') ודוד שומרון (''עלי''), מונית מילוט ומודיע (''טודי'').
התכנית הייתה:לחלוף על פני וילקין בעוברו ברחוב, לוודא שהוא אכן האיש ואז מיד להסתובב ולירות בו מאחור. לאחר מכן, להימלט דרך כנסיית סנט פול היישר למונית.
 |
| כנסיית סנט פול, כיום. |
''טודי'' התמקם משך כמה ימים בחנות המכולת הסמוכה למבנה הכנסייתי בו הסתתר וילקין. מן האזור בו ניצב ניתן היה לראות מי נכנס ויוצא בשערי הכנסייה, אך חשוב מזאת ניתן היה לתצפת גם על אזור ההתנקשות. ''טודי'' היה אמור לוודא שוילקין יצא לדרכו ואז לזרוק כובעו באוויר כמה פעמים כסימן למונית ובה המתנקשים להתמקם ולהתכונן.
את מספרה של המונית טישטשו בבוץ, והיא המתינה בעיקול מוסתר כשמנועה דולק. ליד הנהג ישב לוחם שאחז ברימון עשן. מטרת הרימון - למסך את חלקו העליון של רחוב סנט פול כדי להקשות על זיהוי המונית הנמלטת.
''מזל'' ''ועלי'', ניצבו בעמדתם. הם התלבשו בבגדים מהודרים לשוות לעצמם חזות בריטית. כל אחד מהם הצטייד בשני אקדחים.
בעודם מחכים, ''טודי'' זיהה את וילקין יוצא. כשזה חלף על פניו הוא זרק את כובעו באוויר. המונית החלה בנסיעתה ונעצרה במיקום שנקבע. ''מזל'' ו''עלי'' ירדו ונעמדו בסמוך לכנסיית סנט פול.
אולם באותו הבוקר וילקין הלך לאט מן הרגיל, והמתנקשים נאלצו לעלות במעלה הרחוב ולרדת בשנית.
לבסוף פגשו בו, אם כי מעט לפני המתוכנן. לאחר שחלפו על פניו, הסתובבו, שלפו את נשקם וירו בו 11 כדורים. וילקין הספיק לשלוף את אקדחו הטעון, אך לא לירות. הוא צנח על הקרקע ללא רוח חיים.
המתנקשים החלו במנוסה והעדיפו לרוץ היישר למונית ולא דרך הכנסייה כפי שנקבע במקור. ממורד הרחוב אליו נמלטו (רחוב הלני המלכה) הגיח בריצה הבחור עם רימון העשן. בהיתקלותם כמעט וירו אחד בשני אך תאונה זו נמנעה, רימון העשן נזרק והמונית נמלטה דרך רמאללה לפתח-תקווה.
ברגע שנשמעו היריות בסמוך לכלא, אנשי צוות הכלא ובהם המנהל מיהרו למקום האירוע. המנהל הבין שבוצעה התנקשות בבריטי ולאחר פרק זמן חזר נרעש. בשובו פגש באליעזר בן עמי, אסיר לח''י, שהופקד על ספריית הכלא והיה האחראי על הכנת שלטים, ביניהם שלטי קבורה זמניים. המנהל פנה אליו ואמר:
"אתם, "שטרן גאנג"(הכינוי הבריטי ללוחמי לח''י), עושים עבודה מושלמת - בחוץ אתם הורגים את השוטרים שלנו, וכאן משלימים את העבודה על ידי בניית ארונות הקבורה, ולבסוף - סיתות המצבות"!
אליעזר העיד שלשמע משפטים אלו, הפך היום לאחד הימים המאושרים בחייו.
[1] "בווינגרד"- על שם שר החוץ הבריטי ארנסט בווין ולזכר ביצורי העיר סטלינגרד. אזור זה כונה כך לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בשנת 1947.
