בכ"ט בתמוז
ת"ש, 4 באוגוסט 1940
נפטר זאב ז'בוטינסקי והוא בן 60 בלבד. היה זה בעת ביקורו במחנה קיץ של בית"ר
באזור ניו יורק. רק הוא עצמו ידע על מחלה בלבו. מותו הפתאומי השפיע על תומכיו
ומתנגדיו ביישוב ומחוצה לו.
ז'בוטינסקי נקבר בבית העלמין
ניו מונטיפיורי בלונג איילנד.
בקשתו האחרונה הייתה להעלות את עצמותיו
לארץ ישראל בפקודת הממשלה העברית. ב-15
במרץ 1964 הורה ראש הממשלה לוי אשכול להעלות את עצמות ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה
למנוחת עולם בארץ ישראל. כיום קבורים בני הזוג בחלקת משפחת ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים,
בסמוך אל קברו של הרצל.
בשנת
2005 קבעה הכנסת בחוק את "יום ז'בוטינסקי" לציון זכרו ופועלו, ושמו
הרשמי הוא:
חוק ז'בוטינסקי (ציון זכרו ופועלו) התשס"ה - 2005.
יום ז'בוטינסקי
חל מדי שנה בכ"ט בתמוז – התאריך העברי של פטירתו. מטרת
החוק מצוינת בסעיף הראשון שלו: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של
זאב ז'בוטינסקי, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל,
מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".
החוק גם מפרט את
אופן ההנצחה: יום זה מצוין במחנות צה"ל השונים בלימוד חזונו ופועלו הציוני,
ובכנסת – המקדישה לכך דיון מיוחד. בנוסף מתקיים טקס זיכרון ממלכתי בקבר ז'בוטינסקי
בירושלים, וכן כנס לזכרו שבו דנים בנושאים מעולם הציונות ברוח חזונו של זאב
ז'בוטינסקי.[1]
השנה מתקיים כנס
זה במוזיאון שלנו, מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים, לציון 73 שנים למותו של זאב
ז'בוטינסקי.
הכנס, בחסות
משרד ראש הממשלה, יהיה בסימן 70 שנה למרד גטו ורשה – חניכי בית"ר בגבורה
ובתקומה.
לא
סתם נבחר המוזיאון כמקום מארח של הכנס. לז'בוטינסקי קשר ישיר לבית הכלא המרכזי בירושלים
שבו שוכן כיום המוזיאון:
עם פרוץ מאורעות
תר"פ הנהיג זאב ז'בוטינסקי את הגנת הרובע היהודי בירושלים. הוא ו-19 חברים
נוספים נתפסו ונשפטו על מעורבותם בכוח ההגנה. היו אלה אסירי המחתרות הראשונים
שישבו כאן בבית הכלא המרכזי בירושלים שכונה אז ה"מוֹסקוֹבִּיה".
ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך אך בפועל ריצה שלושה חודשי מאסר, מהם
ישב שבוע ימים בירושלים ולאחר מכן הועבר לעכו משם שוחרר.
מותו השפיע כאמור על יהודים רבים וביניהם כמובן אסירי המחתרות, בעיקר
חברי האצ"ל, בית"ר וברית הבריונים. אחת מהן הייתה חברת האצ"ל רחל
חבשוש אוהבת עמי – בין האסירות הבודדות שקיבלו את בשורת מותו של ז'בוטינסקי בהיותן
בבית הכלא.
רחל נתפסה ביוני 1939 בדרכה לבצע
פעולה בכניסה לבית הסוהר המרכזי בירושלים. בידיה החזיקה סל מלא חומר נפץ שנועד לפגוע
בבני משפחות האסירים הערבים שישבו בבית הסוהר. רחל נשפטה ונגזר עליה מאסר עולם.
היא הייתה היהודייה הראשונה בבית הכלא לנשים בבית לחם, ובתחילה גם
היחידה לצידן של האסירות הערביות.
במהלך שהותה בבית הכלא ניהלה רחל יומן אישי שבו פירטה את כל קורותיה
ותחושותיה. לאחר מותה של רחל בשנת 2011 הועבר היומן למוזיאון אסירי המחתרות
בירושלים באדיבות בתה עליזה מלצר, ונמצאו בו עמודים המתארים את יום מותו של ז'בוטינסקי
מנקודת מבטה של רחל.
קטע מתוך יומנה[2]
מה אוכל לספר אני, היחידה כאן בבית
הסוהר, המתאבלת בין אלפי מתאבלים על נשיאנו הגדול על הנביא זאב? תקצר ידי מלעשות
זאת גם לא יועילו הדמעות שהזלתי – זה שהלך לא ישוב עוד. הלך הרועה והשאיר עדר
שעומד נדהם לבדו במערכה. הלך אותו "איש הברזל" ולא יראה יותר בתקומת
ישראל. נלקח מאיתנו נביא שאת לבו הקריב בעד העם והמולדת. אותו לביא לא ישאג עוד
יותר ומי ימלא את מקומו?
לבי, לבי, עליך נשיאי! מי יתן מותי
אני תחתיך?
נשבר ליבי ואין בי יותר כח לשאת אסון
זה שבא כחטף באמצע חלומותינו:
תחיית הבית הלאומי כשאתה הנשיא נואם כאן
בירושלים וכולנו כורעים ברך לפניך הנביא.
ועכשיו? אללַי לי! מת הנשיא ואיתו
נקברה הנבואה הישראלית. ועוד מי יודע מה יהיה הלאה כשעטרת ראשינו נלקחה מאיתנו.
מיתר נקרע מהכינור ומי יתקנהו?
ובלילה לבדי עם צבא מחשבות שאול,
ישבתי ליד חלוני כשנחשול כביר של יגונים גאה בלבי, נשאתי את ידי אל פי כדי להחניק
את הזעקה המתפרצת מתוך גרוני. והצעקה הייתה אולי כלפי י-ה מדוע? מדוע הוא נלקח?
אין איש אשר ישמע לצעקתי, רק ההרים
הכוכבים והחשכה.
תנצב"ה
 |
| רחל אוהבת עמי – מחזיקה זר, נבחרה לייצג את לוחמות האצ"ל בהגיע ארונותיהם של זאב ז'בוטנסקי ורעייתו לשדה התעופה לוד |
שנים לאחר מכן,
בהלוויתה של רחל, ספדה לה אחותה:
"אחותי רחל,
זאב ז'בוטינסקי כונה האסיר הראשון ביהודה עת ישב בכלא עכו, ואת קנית, בזכות, את
התואר האסירה הראשונה ביהודה"[3].
אתם
מוזמנים להשתתף באירוע – פרטים
בהזמנה המצורפת.
[1] הערכים
"זאב ז'בוטינסקי" ו"יום זאב ז'בוטינסקי" בויקיפדיה.
[2] ארכיון
המוזיאון
[3] ארכיון
המוזיאון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
:)