יום רביעי, 26 במרץ 2014

יאיר לוי משתחרר מ"הכלא" ויוצא לגמלאות - מילות פרידה

לפני 13 שנים הגיע למוזיאון יאיר. אף אחת מאיתנו - צוות המוזיאון הנוכחי - לא הייתה כאן, ואף לא יורם תמיר המנהל. יאיר  היה הוותיק ביותר בינינו, גם במניין שנותיו. 

בהגדרה יבשה היה יאיר "איש תחזוקה".  אך  מה לו ולהגדרות יבשות שכאלו. יאיר הוא אומן ואַמָן. בעל נשמה אינסופית ושתי ידי זהב. עיקר עבודתו ויצירתו הייתה בנגרות ושם, בנגריה, הייתה לו ממלכה. קרש ישן הפך תחת ידיו לספסל או מדף, תיבה או שולחן, שלט מעוצב או אות מגולפת. יאיר ממש הקים לתחייה מכונות כתיבה ישנות, כלים שונים. הוסיף קצת שמן פה, קצת חיזוק ברגים שם, הרבה טיפות יזע והוֹפס! הכול מוכן! עבודתו הייתה בגימור ובליטוש. שום עבודה גסה לא יצאה תחת ידו. איש הפרטים הקטנים.
תמיד כשנכנס למשרד ועבודה מוגמרת באמתחתו נזכרנו בשירם של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום:

והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו
לבנות כיסא לאליהו שיבוא,
על כפיו אותו יביא,
לאליהו הנביא.

פתרונות יצירתיים היו לו למכביר, ואם מהדק סיכות עשה רושם שסיים את תפקידו, מובטח הוא כי טעינו בהערכתנו: בידי הקסם של יאיר הוא תוקן והמשיך לשמש אותנו נאמנה. כנ"ל אם נפל מסמר או התפרק השולחן או אלף ואחד דברים אחרים. על דברים רבים במוזיאון המשמשים אותנו הצוות וכמובן את הקהל ניתן לומר: שלי ושלכם – שלו הוא, פרי יצירתו.

תמיד ידענו שאצל יאיר נמצא אוזן ולב קשובים לבעיות קטנות וגדולות. רגיש מעין כמותו לזולת ולמצוקותיו, איש פשרה הבורח ממדון, נעים הליכות וצנוע בעמקי נשמתו, ישר ונטול כל פוזה, מסביר פנים ל-כ-ו-ל-ם. בורח מכבוד וממילות הערכה כמו מאש, אך אנו כמובן לא חסכנו ממנו אותן.

הוא זכה כאן לכינוי "יאיר יומך" על שום ברכת השלום הקבועה שבה ברכה אותו לוחמת לח"י המתנדבת אצלנו יעל בן דב. אצל לוחמי לח"י "יאיר" הוא לא סתם שם...  וכשמו כן הוא, מאיר בחיוכו ובצחוקו את הסביבה כולה.

וברקע תמיד: יהודית. רעייתו הנאמנה עליה הוא סומך, אותה הוא מכבד ושאיתה הוא פוסע כבר שנים.


מאחלים שידיךָ ימשיכו לצבוע בזהב כל דבר שבו ייגעו, ולבך ימשיך להאיר את דרכך שלך ועל כל הסובבים אותך.





אין תגובות:

פרסום תגובה

:)