מוזיאון אסירי המחתרות מארח את טקס יום הזיכרון הממלכתי לזאב ז'בוטינסקי

בכ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940 נפטר זאב ז'בוטינסקי והוא בן 60 בלבד. היה זה בעת ביקורו במחנה קיץ של בית"ר באזור ניו יורק. רק הוא עצמו ידע על מחלה בלבו. מותו הפתאומי השפיע על תומכיו ומתנגדיו ביישוב ומחוצה לו.

ז'בוטינסקי נקבר בבית העלמין ניו מונטיפיורי בלונג איילנד.

בקשתו האחרונה הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל בפקודת הממשלה העברית. ב-15 במרץ 1964 הורה ראש הממשלה לוי אשכול להעלות את עצמות ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה למנוחת עולם בארץ ישראל. כיום קבורים בני הזוג בחלקת משפחת ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים, בסמוך אל קברו של הרצל.

בשנת 2005 קבעה הכנסת בחוק את "יום ז'בוטינסקי" לציון זכרו ופועלו, ושמו הרשמי הוא:

חוק ז'בוטינסקי (ציון זכרו ופועלו) התשס"ה - 2005.

יום ז'בוטינסקי חל מדי שנה בכ"ט בתמוז – התאריך העברי של פטירתו. מטרת החוק מצוינת בסעיף הראשון שלו: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".

החוק גם מפרט את אופן ההנצחה: יום זה מצוין במחנות צה"ל השונים בלימוד חזונו ופועלו הציוני, ובכנסת – המקדישה לכך דיון מיוחד. בנוסף מתקיים טקס זיכרון ממלכתי בקבר ז'בוטינסקי בירושלים, וכן כנס לזכרו שבו דנים בנושאים מעולם הציונות ברוח חזונו של זאב ז'בוטינסקי.[1]

השנה מתקיים כנס זה במוזיאון שלנו, מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים, לציון 73 שנים למותו של זאב ז'בוטינסקי.

הכנס, בחסות משרד ראש הממשלה, יהיה בסימן 70 שנה למרד גטו ורשה – חניכי בית"ר בגבורה ובתקומה.

לא סתם נבחר המוזיאון כמקום מארח של הכנס. לז'בוטינסקי קשר ישיר לבית הכלא המרכזי בירושלים שבו שוכן כיום המוזיאון:

עם פרוץ מאורעות תר"פ הנהיג זאב ז'בוטינסקי את הגנת הרובע היהודי בירושלים. הוא ו-19 חברים נוספים נתפסו ונשפטו על מעורבותם בכוח ההגנה. היו אלה אסירי המחתרות הראשונים שישבו כאן בבית הכלא המרכזי בירושלים שכונה אז  ה"מוֹסקוֹבִּיה". ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך אך בפועל ריצה שלושה חודשי מאסר, מהם ישב שבוע ימים בירושלים ולאחר מכן הועבר לעכו משם שוחרר.  

מותו השפיע כאמור על יהודים רבים וביניהם כמובן אסירי המחתרות, בעיקר חברי האצ"ל, בית"ר וברית הבריונים. אחת מהן הייתה חברת האצ"ל רחל חבשוש אוהבת עמי – בין האסירות הבודדות שקיבלו את בשורת מותו של ז'בוטינסקי בהיותן בבית הכלא.

רחל נתפסה ביוני  1939 בדרכה לבצע פעולה בכניסה לבית הסוהר המרכזי בירושלים. בידיה החזיקה סל מלא חומר נפץ שנועד לפגוע בבני משפחות האסירים הערבים שישבו בבית הסוהר. רחל נשפטה ונגזר עליה מאסר עולם.

היא הייתה היהודייה הראשונה בבית הכלא לנשים בבית לחם, ובתחילה גם היחידה לצידן של האסירות הערביות.

במהלך שהותה בבית הכלא ניהלה רחל יומן אישי שבו פירטה את כל קורותיה ותחושותיה. לאחר מותה של רחל בשנת 2011 הועבר היומן למוזיאון אסירי המחתרות בירושלים באדיבות בתה עליזה מלצר, ונמצאו בו עמודים המתארים את יום מותו של ז'בוטינסקי מנקודת מבטה של רחל.

קטע מתוך יומנה[2]

מה אוכל לספר אני, היחידה כאן בבית הסוהר, המתאבלת בין אלפי מתאבלים על נשיאנו הגדול על הנביא זאב? תקצר ידי מלעשות זאת גם לא יועילו הדמעות שהזלתי – זה שהלך לא ישוב עוד. הלך הרועה והשאיר עדר שעומד נדהם לבדו במערכה. הלך אותו "איש הברזל" ולא יראה יותר בתקומת ישראל. נלקח מאיתנו נביא שאת לבו הקריב בעד העם והמולדת. אותו לביא לא ישאג עוד יותר ומי ימלא את מקומו?

לבי, לבי, עליך נשיאי! מי יתן מותי אני תחתיך?

נשבר ליבי ואין בי יותר כח לשאת אסון זה שבא כחטף באמצע חלומותינו:

 תחיית הבית הלאומי כשאתה הנשיא נואם כאן בירושלים וכולנו כורעים ברך לפניך הנביא.

ועכשיו? אללַי לי! מת הנשיא ואיתו נקברה הנבואה הישראלית. ועוד מי יודע מה יהיה הלאה כשעטרת ראשינו נלקחה מאיתנו. מיתר נקרע מהכינור ומי יתקנהו?

ובלילה לבדי עם צבא מחשבות שאול, ישבתי ליד חלוני כשנחשול כביר של יגונים גאה בלבי, נשאתי את ידי אל פי כדי להחניק את הזעקה המתפרצת מתוך גרוני. והצעקה הייתה אולי כלפי י-ה מדוע? מדוע הוא נלקח?

אין איש אשר ישמע לצעקתי, רק ההרים הכוכבים והחשכה.

תנצב"ה

רחל אוהבת עמי – מחזיקה זר, נבחרה לייצג את לוחמות האצ"ל
בהגיע ארונותיהם של זאב ז'בוטנסקי ורעייתו לשדה התעופה לוד

שנים לאחר מכן, בהלוויתה של רחל, ספדה לה אחותה:

"אחותי רחל, זאב ז'בוטינסקי כונה האסיר הראשון ביהודה עת ישב בכלא עכו, ואת קנית, בזכות, את התואר האסירה הראשונה ביהודה"[3].

אתם מוזמנים להשתתף באירוע – פרטים בהזמנה המצורפת.

---

[1] הערכים "זאב ז'בוטינסקי" ו"יום זאב ז'בוטינסקי" בויקיפדיה.

[2] ארכיון המוזיאון

[3] ארכיון המוזיאון

על חריטות ואנשים בבית הסוהר

"אדם שלא טעם טעם ישיבה בכלא, אינו יודע להעריך כהלכה את החופש"... 

שורות אלה נכתבו על ידי אב"א אחימאיר (1962-1897) בעת שישב כאסיר בבית הכלא המרכזי בירושלים בשנת 1933.

אחימאיר נולד ברוסיה הלבנה בפלך מינסק (כיום בלארוס).

ב-1912 הגיע לארץ-ישראל ולמד בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. בשובו לבית הוריו לחופשת הקיץ ב-1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא נאלץ להישאר שם.

ב-1924 סיים את לימודיו לתואר דוקטור לפילוסופיה, ובאותה שנה חזר ועלה לארץ-ישראל.

בתחילה היה איש "הפועל הצעיר" אך לאט חלה אצלו תפנית אידיאולוגית-פוליטית שבסופה הצטרף לתנועת ז'בוטינסקי והיה לאחד ממנהיגיה של התנועה הרוויזיוניסטית, ומאישי הרוח החשובים שלה.

בשנת 1930 הקים את ארגון המחתרת "ברית הבריונים" (ברית ציונים מהפכניים), הנושא את שם הבריונים והקנאים שנלחמו ברומאים בתקופת בית שני.

"ברית הבריונים" יזמה פעולות הפגנתיות נגד הבריטים. ביוזמתו היא הייתה גם הראשונה לפעול נגד הנאצים, וארגנה חרם נגד סחורות גרמניות. במאי 1933 הורידו פעיליה (משה סבוראי וחיים דבירי)[1] את דגלי צלבי הקרס מתורני הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו.

אחימאיר נאסר כמה פעמים אך המפורסם שבמאסרים החל באוגוסט 1933 אז נתפס ונחקר בהשתייכות לאגודה בלתי ליגאלית, ולאחר מכן צורף כנאשם השלישי (לצד אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט) החשוד בהסתה לרצח  ארלוזרוב ובארגונו.

כעבור עשרה חודשי מאסר זיכה בית המשפט את אחימאיר מכל אשמה של קשר לרצח ארלוזרוב אך עקב התנגדות המשטרה לא שוחרר. בתגובה פתח אחימאיר בשביתת רעב בת ארבעה ימים ובעקבותיה הועבר מירושלים לכלא עכו לתקופה קצרה. ביוני 1934 נפתח משפטו באשמת שייכות לארגון בלתי חוקי (ברית הבריונים), וביולי אותה שנה נגזר דינו ל- 21 חודשי מאסר ובתוספת עבודת פרך.

בפסק דינו מציין השופט:

אין ספק, אב"א אחימאיר, אתה המנהיג של כל תנועה זו והראית כשרון רב בהנהגתה. אני מביע צערי על שאין אתה מקדיש את כישרונותיך הטובים למעשים שהיו יכולים להביא תועלת לארצך"... [2]

במהלך שהותו בבית הסוהר כתב הקדשה ביומנו של השוטר שמחה חינקיס חבר ההגנה שבמהלך מאורעות תרפ"ט, תוך כדי הגנה על בתי יהודים בתל אביב, הרג ערבים ועל כך נידון למוות - הראשון בתקופת המנדט (בסופו של דבר הומתק עונשו). בהקדשה מפאר אחימאיר את פועלו של חינקיס ואף שם אותו בשורה אחת עם טרומפלדור ושרה אהרונסון. 

גודל הפנקס המקורי 6X8 ס"מ

כיתוב: הרבולוציונית תל חי אב"א אחימאיר פורים תרפ"ב הסוהר המרכזי חדר 19 ירושלים

אב"א אחימאיר ישב בתא מספר 19 בכלא בירושלים והותיר חריטה של שמו על אדן החלון הקיימת עד היום במוזיאון. שימו לב למנורה מעל שמו –סמלהּ של תנועת בית"ר.

            אדן החלון בתא 19, מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים, צילום: יעל פרידמן

לבסוף הומתק עונשו ל-18 חודשי מאסר והוא השתחרר ב-4 אוגוסט  1935 מהכלא בירושלים.

זמן קצר לפני כן כתב:

מהיום- עוד חודשיים, וגם אני חופשי. כאותו שחיין שעבר את רובו של נהר לרוחבו ומתקרב אל החוף ההוא. והחוף ההוא כבר קרוב, אבל העייפות מרובה[3].

הקטע לקוח מספרו "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'", שהוא יומנו של אחימאיר שנרשם בעיפרון
בתקופת מאסרו בבית הסוהר המרכזי בירושלים בין השנים  1935-1933.

ספר זה התפרסם כבר ב-1947 וככל הידוע לנו היה בידיו של עולה הגרדום מאיר פיינשטיין בזמן משפטו. הספר הוקדש לו כנראה על ידי שני אחיו, בנימין וצבי, וחברתו רחל.

לאחר שחרורו מבית הסוהר פרש מפעילות ציבורית, התמסר לכתיבה בעיתונים והפך לחבר מערכת האנציקלופדיה העברית.

---

[1] השניים ישבו  גם הם בבית הכלא המרכזי בירושלים.

[2] יוסי אחימאיר (עורך), אבא אחימאיר והציונות המהפכנית, תל אביב 2012.

[3] אב"א אחימאיר, רפורטז'ה של בחור "ישיבה", תל אביב תשמ"ד , ע"מ 116.

על האישה שעשתה היסטוריה בבית הכלא...טובה סבוראי

         נסיכה במחתרת            

לזכרה

מלוחמות לח"י הראשונות. בביתה הסתתר ונורה למוות מפקד הלח"י אברהם שטרן "יאיר"

שיח משפחה וחברים, בליווי קטעי סרטים

יום שני, ט' תמוז תשע"ג, 17.6.13 , בשעה 19:00

בבית מורשת אצ"ג- רח' יפו 34 ירושלים

בהשתתפות:

גאולה כהן, יעל בן-דב, פרופ' אריה אלדד, עזרא יכין, אליעזר בן-עמי, החוקר זאב גולן, אדלינה קליין, בילהה מס-אשרוב, פלג לוי

הבנות: סמדר סבוראי, חרות תמרי והנכדים

מנחה: חיה ברנס

כיבוד קל

השתתפות 20 ש"ח

לפרטים: בית מורשת אצ"ג

azagg@walla.co.il   02-6231532

קיץ במוזיאון אסירי המחתרות!

הקיץ מגיע ואיתו הקייטנות וקייטנות ההורים.

 אנחנו מזמינים אתכם לבלות בוקר מחתרתי במוזיאון בפעילות המותאמת לתלמידים בכיתות ה- ו.

• משחק משימות פעיל ברחבי המוזיאון הכולל פענוח כתב חידה, תליית כרוזים, תכנון בריחה  ועוד.

              המשחק בעלות נוספת של 10 ₪ ויכול לשמש קבוצה של עד 4 ילדים.

משחק- מסתורין במסדרונות הכלא

• סדנאות –

"לחרוט ולהיחרט"  - חריטת סמלים וסימנים על אריחי גבס, כפי שהאסירים נהגו לחרוט על המרצפות בתאים.

"לארוג את הזמן" - סדנת אריגה בה מכינים המשתתפים "בורשים" קטנים בדומה למחצלות שעליהן ישנו האסירים.

"דפוסי הכלא"- הדפסת תעודות אסיר בהחתמה המזכירה את שיטת דפוס הבלט הנהוגה אז.

עלות הסדנה 5 ₪ 

שעות הפתיחה  : 09:00 -17:00

כתובת: משעול הגבורה 1. (מגרש הרוסים, בסמוך לקריית העירייה).

להזמנות ביקורים:

מייל: hamachtarot_jerusalem @mod.gov.il

טל': 02-6233166.

דמי כניסה:

15 ₪ למבוגר; 10 ₪  לילד , לסטודנט ולאזרח ותיק .

חג השבועות

מי לא אוהב את חג השבועות? חג של קציר וביכורים! חג של תורה! חגיגת גבינות ומטעמים! ומגילת רות עם סוף טוב!

ועכשיו דמיינו כיצד נחגג החג היפה הזה מאחורי סורג ובריח בכלא המרכזי בירושלים בימי המנדט הבריטי. בעצם...אין צורך לדמיין. אפשר פשוט לקרוא את הקטעים הבאים מיומניהם של אסירי המחתרות...

 4/6/46

ערב חג השבועות. ביקור ראשון אחרי פסק הדין. בשביל הורי היה זה פסק דין קשה. פניהם הביעו צער ואכזבה. הם מתנחמים בתקווה שתבואנה כל מיני הורדות בפסק הדין. "לשנה הבאה בשבועות תהיה כבר יחד אתנו". את אימא שאלתי כיצד היה לה זמן לבוא בערב חג. היא ענתה: "מה לא תעשה אימא בשביל בנה?"

6/6/46

חג השבועות. בא רב מהחוץ שניהל את התפילה והסעודה המשותפת. כמו בפסח, התאספנו בחדר 27 לסעודה. כמו בפסח כן גם הפעם הראו ה"שוּנים"[1] התנהגות בלתי הוגנת. הם מבליטים את עצמם בשיריהם המיוחדים להם, דבר שרק גורם פילוג בחברה של אסירים.

אחרי סעודת הערב דרש הרב מענייני דיומא. את שאר התפילות במשך היום ניהלנו אצלנו בחדר (22). החלק המעניין במשך היום הם הביקורים. אותי ביקר בן-אדם שכלל לא ציפיתי לראותו כאן. זהו בעל בית המלאכה שבו עבדתי. זה היה יפה מאוד מצדו. כמו כן ביקרו אותי חַבֵרָי מהקריה ומסרו לנו שעומדים לטעת חורשה על שמנו בקריה.                                                

דוד לוין (נולד 1927), קטע מיומן הכלא. דוד היה לוחם ההגנה-פלמ"ח, מקבוצת אסירי ביריה.  הישוב ביריה הוקם כהיאחזות על ידי המחלקה הדתית של הפלמ"ח בשנת 1945 כחלק מהמאבק נגד הגבלת מכירת קרקעות ליהודים בארץ. בפברואר 1946 נתפסה המחלקה וחבריה הואשמו באחזקת נשק לא חוקי. דוד נידון לארבע שנות מאסר אותן ריצה בכלא עכו ובכלא המרכזי בירושלים, עד לשחרורו המוקדם ביוני 1947[2].

הקטע הבא לקוח מיומנו של מיכאל אשבל ([3] (1922-1947, אסיר אצ"ל, נתפס במרץ 1946, עם יוסף שמחון בהתקפה על מחנה הצבא הבריטי בצריפין (סרפנד). השניים נידונו למוות ביוני 1946, אך עונשם הומר למאסר עולם בעקבות חטיפת חמישה קצינים בריטים בתל אביב על ידי האצ"ל, שבוע לאחר מתן גזר הדין. ישב בבית הכלא המרכזי בירושלים והועבר לכלא עכו. נהרג במהלך פריצת האצ"ל לכלא עכו במאי 1947.

חג השבועות תש"ו

2.6.1946[4]

אחרי ציפיה ארוכה הגיע יום החג. חג לאסיר אינו רק חג דתי ולאומי אלא גם חגו הפרטי. ביום זה יש לו רשות לשמוח למראה עיניו ולמשמע אוזניו לרגל ביקור קרוביו. התכונה לקראת היום הזה הייתה רבה. קמנו מוקדם יותר מן הרגיל. אין תאבון לאכול. כל אחד מאיתנו משתדל להתגנדר ולצחצח את נעליו יפה. גם הרבי מקדים להגיע[5]. התפילה היא בחיפזון. אני נכנס לומר "יזכור", להתייחד עם זכרון הורי ואחותי היקרים שנפלו בידי מרצחים. בשעת התפילה אני מרגיש שעיני רטובות. אינני יודע למה, האם נהייתי סנטימנטלי? נדמה לי שלא השתניתי, אבל אחרי שלושה חודשים בבית הסוהר זכור כל דבר קטן בחוץ לטובה, לא כל שכן הורים שלא תשוב לראותם. אני יודע, אחי עומד בוודאי ליד השער. הוא ואני, אף אחד לא נשאר לנו. הוא ממלא את חובתו כלפי ואני אמלא את חובתי כלפי הורינו הי"ד.

הביקורים התחילו וההתרגשות רבה. יש לי היום מבקרים רבים ומכובדים: אחי ואשתו, הוריה וקרובותיה. כמה זה נחמד לראות אנשים שמתעניינים בך, לשמוע חדשות מהבית. כל דבר פעוט מעניין אותך, ואתה צריך להתאמץ כדי לשמוע את קול מבקריך ולצעוק אליהם בקול רם[6].

החבר'ה קיבלו הרבה חבילות מזון, עוגות, פירות, אנו אוכלים בלי סדר, מפצחים, מלכלכים את החדר וגורמים להתמרמרותו של התורן, אבל היום אין לו זמן להתעצבן. בערב עייפים כולם ולאף אחד אין כוח לשיר בזמן הארוחה. בשקט ובמצב רוח מרומם הולך כל אחד לחדרו.

בברכת חג שמח לכולנו!

---

[1] "נערי שוני" - 18 בנים ושתי בנות, חניכי אצ"ל, שנאסרו באוגוסט 1945 בעת אימונים בשוני שליד בנימינה. חלק מאסירי שוני הועברו לכלא ירושלים.

[2] דוד לוין, מביריה לירושלים: מאחורי הסורגים בעכו ובירושלים יומן ומכתבים, ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות-ירושלים. בקטע בוצעה עריכה קלה.

[3] אשבל מיכאל, עלי בריקדות – יומן הכלא של מיכאל אשבל, י' נדבה (עורך), תל-אביב 1976. בקטע בוצעה עריכה קלה.

[4] ה-2 ביוני אינו תואם את תאריך חג השבועות שחל ב-5 לחודש שנת 1946. ייתכן שחלה טעות במכתב המקורי או בעריכת היומן לספר.

[5] הרב אריה לוין זצ"ל – רב האסירים.

[6] הביקורים בבית הכלא לא התנהלו בפרטיות. מתוך הכלא הגיעו האסירים לגדר והתפרשו לאורכה, ומעברה השני נעמדו המבקרים במפלס גבוה יותר מזה של האסירים, וכך, בצעקות מעורבבות ובמהומה, התנהלו השיחות.

יהושע לנדנר – איש ירושלים

ביום הזיכרון האחרון נערך במוזיאון טקס זיכרון לעולי הגרדום משה ברזני ומאיר פיינשטיין. הטקס נערך במתכונת קבועה במוזיאון מזה שנים רבות. בכל שנה משתתפים בו לוחמי ולוחמות האצ"ל ולח"י, אליהם מצטרפים בני הדור השני והשלישי ובני נוער רבים. כולם נושאים קולם בשירת ההמנונים השונים, ונציגי המשפחה אומרים קדיש.  הטקס נערך ביום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, בשל סמיכותו לתאריך מותם של השניים – ב' באייר שנת תש"ז (21 באפריל 1947).

השנה בלט בהעדרו יהושע לנדנר ז"ל, ממייסדי הטקס ולוחם האצ"ל לשעבר. יהושע נפטר בערב פסח האחרון, י"ד בניסן תשע"ג, 24 במרץ 2013.

יהושע לנדנר ז"ל מניח את זר ברית חיילי האצ"ל  בחדר הגרדום שבמוזיאון אסירי המחתרות
בטקס יום הזיכרון למאיר פיינשטיין ומשה ברזני 2007 

אין יום מתאים יותר מיום ירושלים הנחגג אמש כדי לספר לכם קצת על יהושע שכל קורותיו שזורים בעיר הזאת.

יהושע נולד בשנת 1928 בשכונת מאה שערים הירושלמית, להוריו שרה וזלמן והתגורר כל חייו בעיר הזו. משפחתו משפחת אופים ידועה שבבעלותה מאפיית לנדנר הפועלת עד היום בשכונת בית ישראל.

בשנת 1946 הצטרף לאצ"ל ועבר קורס מפקדים במרכז הארץ. בין שאר פעולותיו, השתתף יהושע גם בהשתלטות על בית החולים האיטלקי הסמוך למגרש הרוסים, וזאת במהלך מבצע "קלשון" של "ההגנה" במאי 1948, שאליו הצטרפו נקודתית גם כוחות אצ"ל ולח"י. המבצע נועד להשתלט על אזורי הביטחון הבריטיים, ובהם גם בית החולים ומגרש הרוסים (נודע בכינויו "בווינגרד"), ברגע יציאת הבריטים מירושלים. בית החולים שימש את המפקדה הירושלמית של חיל האוויר המלכותי הבריטי, והיה עמדה שולטת מעולה על צירי תנועה מרכזיים. כאשר נודע כי הבריטים נוטשים את עמדותיהם החלו כוחות יהודיים להתקדם לעבר השטחים שפונו. בשכונת מאה שערים הסמוכה למגרש הרוסים היה בסיס אצ"ל, ואחד ממפקדיו היה יהושע לנדנר. יהושע סיפר בעדותו כי בשעות הבוקר יצאו לוחמי הבסיס והסתערו לעבר השטח שהתפנה על ידי הבריטים. יהושע ואנשיו חתכו את גדר התיל שהקיפה את בניין בית-החולים האיטלקי, פרצו פנימה והניפו את הדגל הלאומי על הגג[1].

לאחר קום המדינה נשא לאישה את אסתר לבית ורשבסקי ולזוג נולדו שלושה ילדים - מינה, אילנה ושאולי. בני הזוג המשיכו להתגורר בירושלים כל חייהם.

שלמה גולדהור, חברו למחתרת האצ"ל ושותפו בשנים האחרונות לארגון טקס הזיכרון במוזיאון, ציין כי אחד המפעלים שיהושע לקח על עצמו הוא הנצחת אתרים הקשורים בלוחמי המחתרות ובפעולותיהם, וכאלה יש רבים בכל העיר ירושלים. יהושע דאג לארגן אזכרות, כינוסים ומפגשים, והשקיע בהם עוצמה ומרץ כפי שנהג להשקיע בכל דבר שעשה.

שלמה מספר, כמי שעבד לצדו, כיצד הגיע יהושע לתוצאות והישגים למרות המכשולים והקשיים שעמדו בדרכו, וכיצד, בעקשנות הבית"רית שלו, הוא הכניע אפילו קירות אטומים.

"ירושלים יכולה להתכבד בך שאתה נמנה על יקיריה", כך בירך שלמה את יהושע בעת קבלתו את אות יקיר ירושלים לשנת 2004.

מלבד טקס הזיכרון במוזיאון, היה יהושע גם ממייסדי הטקס לרגלי האנדרטה שהוקמה ברמת שרת לזכרם של 18 חללי האצ"ל שנפלו בקרב לכיבוש הכפר מלחה ביולי 1948. הטקס נערך מדי שנה בערב יום הזיכרון.

בין שלל תפקידיו שימש גם כיו"ר ברית חיילי האצ"ל בירושלים וכחבר הנהלת ועדת הביקורת של האגודה למען החייל.

יהושע היה ממתפללי בית הכנסת "אחדות ישראל" ע"ש עולי הגרדום, אשר הוקם ע"י לוחמי האצ"ל והלח"י בשנות ה-40, ועד היום מתפללים בו ותיקי המחתרות יוצאי האצ"ל והלח"י לצד צעירים מהאזור. בבית הכנסת התפלל גם הרב אריה לוין ועד היום ניצב במקום מושב ועליו שמו. בית הכנסת תפס מקום חשוב בלבו של יהושע והוא פעל למענו, כמו למשל בסיפור המרתק הבא:

גלגולו של ספר התורה

יהושע ורעייתו אסתר היו ממנהלי מלון "רון" הסמוך לכיכר ציון, מלון שייסד טודורוס ורשבסקי, סבה של אסתר, בשנת 1926 בשם "מלון תל אביב".

בבוקר חורפי אחד בשנת 1982 ישב בלובי המלון יהושע ואיתו דני בית המקדש, לשעבר איש לח"י, ואחד מאורחי המלון שהגיע מקנדה - סלומון סניור. בשיחתם העלו זיכרונות מתקופת המחתרות, וכשהתברר שמוצאו של האורח ממצרים, הזכירו את ההתנקשות בלורד מוין שבה השתתף גם דני בית המקדש. למשמע הדברים אחזה באורח התרגשות. הוא סיפר ששהה בקהיר בזמן משפטם של אליהו בית צורי ואליהו חכים, שנתפסו בפעולה זו ונידונו למוות, וגם נכח בדיונים. לאחר תלייתם נהג לפקוד את קבריהם ולומר קדיש לזכרם. עוד הוסיף כי הקהילה בקהיר הקדישה ספר תורה לזכרם. כאשר היגר סניור לקנדה נטל עמו את ספר התורה והעבירו לקהילת "בית אורה" במונטריאול. יהושע שמע את הסיפור והחליט כי מקומו של הספר בבית הכנסת על שם עולי הגרדום אשר מנציח את עולי הגרדום חברי המחתרות שנאבקו בבריטים. יהושע לקח את האורח לסיור בבית הכנסת ושכנע אותו בצדקתו. הוא גם נסע בעצמו לקנדה והפעיל את כל כוח השכנוע שלו וקסמו האישי כדי לשכנע את חברי הקהילה למסור לידיו את ספר התורה החשוב, עד שלבסוף נעתרו. למאמציו נרתמו גם הרב רבינוביץ מבית הכנסת והרב הצבאי הראשי הרב גד נבון. שני בתי הכנסת חתמו על ברית ידידות, והספר הובא ארצה על ידי סלומון סניור. טקסים מרגשים נערכו בהר הרצל על קברות השניים ובהיכל הגבורה, שהיה גלגולו הקודם של המוזיאון הנוכחי, ובסוף המסע הונח ספר התורה אחר כבוד בארון הקודש בבית הכנסת.

הזמנה לציבור הרחב לטקס הכנסת ספר התורה ע''ש עולי הגרדום אליהו חכים ואליהו בית צורי

כאן במוזיאון זכינו לשתף איתו פעולה שנים רבות, ולהשתתף באחד ממפעלי ההנצחה שלו.  

יהי זכרו של יהושע לנדנר ברוך.

*תודה לשלמה גולדהור על עזרתו באיסוף החומרים

---

[1] יהודה לפידות, על חומותייך, אתר דעת:

 http://www.daat.ac.il/daat/history/al/b8-2.htm

איחוד ואחדות בין כותלי הכלא- ביום ירושלים

"העם הזה המפולג כל השנה
כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה
איך מתעורר הוא מנורבגיה ועד צ'ילי
כי הוא יודע ש...
אם אין אני לי מי לי"

(לחיי העם הזה)

איחוד ואחדות בין כותלי בית הכלא

מוזיאון אסירי המחתרות מזמין לסיור במוזיאון ביום חגה של ירושלים.

המוזיאון ממוקם על קו הגבול של העיר החצויה שאוחדה ב-1967.

בביקור תשמעו סיפורים על לוחמי המחתרות במאבקם להקמת המדינה

ותפגשו עם דמותו מאחדת הלבבות של הרב אריה לוין הצדיק הירושלמי.

מתי?

ביום רביעי כ"ח באייר תשע"ג, 8 במאי 2013.

יש לתאם ביקורים וסיורים מודרכים בתיאום מראש בטלפון:
 02-6233166.