יום חמישי, 30 בינואר 2014

ביקורים בבית הסוהר...והפעם דוד לוין

חיילים מכל הגוונים, תלמידים בכל הגילאים, קורסי הדרכה, משפחות – אלו פחות או יותר הקבוצות המבקרות במוזיאון שלנו ובכל מוזיאון אחר, ותפקידנו לספר להם את שהיה. אולם מדי פעם נכנסים בשערינו גם מבקרים אחרים שמספרים לנו המדריכות את שהיה - מבקרים שיצאו מדפי ההיסטוריה ממש ומביאים איתם ניחוח מהעבר. 
השבוע נכנס למוזיאון דויד לוין מלווה בבנותיו ובנכדיו.

במרכז דוד ומרים לוין בצדדים הבנות והנכדים

אז מיהו אותו דוד לוין?

דוד התגייס לפלמ"ח בהיותו בן 18 עם סיום לימודיו התיכוניים בקיץ 1944. הוא הוצב בפלוגה ח, במחלקה שבסיסה היה בקריית ענבים.
ב-23 בפברואר 1945 יצא עם חבריו לאימונים בנשק באזור מדברי, לא הרחק מקיבוץ בית הערבה. במהלך האימון הוקפה הקבוצה על ידי יחידת פרשים מזוינים של משטרת המנדט. דוד וארבעה מחבריו – המפקד גדעון פלאי (ג'וני), דניאל כץ, שלמה מילנר ואברהם סטשבסקי – נאסרו והובלו רגלית למשטרת יריחו. באותו הלילה הועברו לבית המעצר בעיר העתיקה בירושלים הידוע בכינויו "הקישלה", ולאחר מספר ימים – לבית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים.
תעודת השחרור של דויד לוין

הוא וחבריו נידונו בפני בית דין צבאי בריטי והואשמו בהחזקת נשק בלתי חוקי ובהשתתפות באסיפה בלתי חוקית. על דוד נגזר עונש של שבע שנות מאסר שאותן החל לרצות בבית הכלא המרכזי בירושלים. דוד שוחרר במפתיע במסגרת החנינה שנתנו שלטונות המנדט לרגל יום הולדתו הרשמי של המלך[1] הבריטי ב-11 ביוני 1947, לאחר תקופת מאסר של כ-28 חודשים.

במהלך השהות בבית הסוהר כתב דוד יומן המתאר את הקורות אותו. וכך הוא רושם בפתיחתו[2]:

אחרי הרהורים רבים החלטתי לכתוב לי יומן זה לזיכרון. לא נוסיתי עדיין בצורה זו של כתיבה ואף איני מוצא טעם בכתיבת הדברים - עתה. עתה, שהדברים שקרו עודם בהירים וחקוקים בזיכרוני, הרי אין טעם שיועלו על גבי הנייר.אולם, כשאני חושב על העתיד, על ימים שיבואו, בהם אקח לידי יומן קטן זה שיחיה ויעמיד לנגד עיני את אותם החוויות והרגשות שאותם חי אני ונושם - הריני מחליט לכתוב.

ההזדמנות לשמוע את עדותו של דוד לוין מפיו ממש ולא מקריאת היומן יקר הערך ריגשה את הצוות כולו. דוד חווה על בשרו את ימי השגרה והמתח בבית הכלא, אירועים שעליהם מספר צוות ההדרכה יום יום והנה הם מוחשיים – עדות לכך שלא גרענו ולא הוספנו מהם במהלך השנים.

במהלך הסיור הספונטני נכנסנו לחדר מספר 17 שבו מוצגות עבודות מקוריות של אסירים מכלל בתי הכלא הבריטיים בתקופת המנדט. והנה, ליד תמונה אחת צבעונית, הבולטת מכל שאר הציורים בשחור ולבן, נעצר דוד ומספר: "הנה המיטה שלי והמדף האישי. בקצהו אפשר לראות תמונה של אחי במדי הצבא הבריטי" . הציור צויר בצבעי מים צבעוניים ומתאר את פינתו האישית בחדר 23 שבו ישן על מיטה בתנאי "יחס מיוחד" יחד עם חברי "הגנה" נוספים. את הציור צייר יעקב נירנברג שישב בכלא כאסיר פלילי. יעקב ודוד הכירו עוד מילדותם בעיירה זמוש בפולין.


חדר 29, צבעי מים, יעקב נירנברג 1945
דוד לוין ובתו מתבוננים בציור
  שני סיפורים מעניינים נוספים סיפר דוד לוין בחדר 29 לשם היה מגיע כל שבת בבוקר בזמן התפילה כדי להיפגש עם הרב אריה לוין. כשתיאר דוד את ביקוריו של הרב ואת לחיצת ידו הרכה והחמה, זלגו הדמעות מעיניו.
הוא סיפר לנו סיפור שאירע כמה שנים לאחר קום המדינה. בתו הקטנה אורנה הייתה ילדה חולנית ותקופה ממושכת נכנסה לבתי חולים ויצאה. דוד ורעייתו מרים חשבו לבקש מהרב אריה לוין  שיברך את בתו להחלמה מהירה. וכך היה – ובסופו של דבר אורנה החלימה, ואף הייתה שותפה בביקור זה J. דוד ומרים מאמינים שהן התרופות והן ברכתו של הרב תרמו לכך.

עוד סיפר דוד כי לאחר שחודש הקשר בינו לבין הרב הם החלו להתכתב ובאחד מהמכתבים הזכיר לו הרב שבאחד מביקוריו בכלא הוא דרש על הפסוק "מהרסייך ומחרבייך ממך ייצאו", כלומר מחריבי עם ישראל באים למעשה מתוכו – הרס עצמי. אולם אז קם דוד ותיקן אותו כי הפשט של הפסוק הוא נבואת נחמה, כלומר מחריבי עם ישראל (האויבים) ייצאו ממנו ויעזבו אותו לנפשו. במכתב הודה הרב אריה לוין כי דוד צדק : "מצאתי את דבריך נכונים".

לאחר שהאזנו בדריכות לסיפורים החדשים, המשכנו בסיור וליד כל חדר היה לדוד מה לספר ולחדש. כשהגענו לצינוק סיפר דוד על יממה בחייו שבה היה כלוא בתא הקטן. מצאנו תיאור זה בחוברת שהוציא דוד לאור בשיתוף עם המוזיאון וכוללת מלבד יומנו של דוד גם ראיון עמו[3]:


היה לי הכבוד לשבת יום אחד בצינוק, וזה היה באחד במאי, ואנחנו לא רצינו ללכת לעבודה בצורה מופגנת. לא שהיינו מי יודע מה סוציאליסטים, אבל אמרנו:
אחד במאי, אנחנו לא רוצים לעבוד. 
אמרו: לא רוצים לעבוד? אתם נכנסים לבית הסוהר, לזינזנה (תאי צינוק). עברנו לזינזנה. אבל היו רק שמונה או עשרה תאים בזינזנה, ואנחנו היינו הרבה יותר, אז בחלק מן התאים הכניסו שניים יחד. כל הזינזנה הזו, זה היה מטר וחצי על מטר או משהו כזה, אי אפשר היה אפילו לשבת שם. כן, הם היו שופכים מים על הרצפה כדי שלא תוכל לשבת, שתוכל רק לעמוד שם כל הזמן, וישבנו מהבקר עד הערב, עד גמר העבודה, והוציאו אותנו.


ולנו היה הכבוד לסייר במוזיאון עם דוד לוין ומשפחתו. מצפים לעוד הרבה ביקורים מסוג זה.





[1] לדבריו של דוד לוין הם קיבלו את החנינה לרגל יום הולדתה של המלכה, אולם באותם ימים שלט המלך ג'ורג' השישי.
[2] לוין דוד, מאחורי הסורגים – אסיר ההגנה בכלא המרכזי בירושלים, מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים (פנימי), ירושלים 2004.
[3] לוין דודמאחורי הסורגים – אסיר ההגנה בכלא המרכזי בירושלים, מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים (פנימי), ירושלים 2004.

תגובה 1:

  1. להנהלת המוזיאון: גם שמי הוא דוד לוין. אני מאסירי ביריה.
    היה כדאי לציין שבכתבה זו, דוד לוין הוא מאסירי בית הערבה.

    השבמחק

:)